ירושלמי (הל' א) א"ר יונה היכן צורכה מיתני בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו [את] הגס הגס כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו בין דקין בין גסין נחשדו להיות מלקטין משדותיהן בין דקין בין גסין והן אומרים בגסין לקטנו התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהיו מביאין מן הקרוב ומן המצוי פי' עצים ועשבים כשמלקטין אותן מתוך השדה מיתקן לזריעה כדתנן בפ' הבונה (שבת דף קג.) התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי אם לייפות את הקרקע כל שהוא וכשמלקט הגס תלינן דצריך להן ולא לתקן את הקרקע עביד אבל דקים ודאי לצורך הקרקע כדאמר בפירקין דלעיל גבי אבנים ובשל חברו שרינן בפרקין דלעיל אפילו דקין דמידע ידעי דלא עביד לצורך הקרקע דמה חושש לתקן קרקע חברו:
שלא בטובה. דודאי לא אתי ללקט הדקין כיון דאין מחזיק לו טובה:
ואין צריך לומר שיקוץ לו מזונות. דהא אפילו טובת הנאה אין מחזיקין זה לזה: