הכבד יש בו ריבוי דם בפרק כל הבשר (חולין דף ק"י ע"ב) א"ל אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה כי סליק אשכחיה לרבי זריקא א"ל אנא שלקי לר' אמי ואכלי כי אתא לגביה אמר למיסר נפשה לא קמיבעיא לי כי קמיבעיא לי למיסר חברתה כו' ולא אפשיטא שם בעיא זו ופירש"י בעיא זו דאיבעיא ליה אפילו לאחר שנמלח אי שרי לבשלו עם שאר בשר מפני שפולטת דם דאע"פ שכולו דם מ"מ לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואוסר או לא ומחשב כמוהל בעלמא אבל היא לא נאסרה מדמה דכיון שהיא טרודה לפלוט אינה בולעת דם אבל שמנונית וציר מקבלת לעולם מבשר שנתבשל עמה ור"ת כתב דאיבעיא זו קאי אקודם שנמלח אי מותרת לבשל עם שאר בשר כיון שכולה דם והתירה רחמנא לאכלה אבל לאחר מליחה פשיטא דמותרת לבשלה עם בשר כמו לאחר צלייה דמליחה דינו כצלייה. ואיתא תו בגמרא רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן אשכחו ההוא כבדא דבליעא דמא אמר להו אמאי עבדיתו הכי אמרי ליה אלא היכי נעביד אמר להו קרעוה שתי וערב וחיתוכיה לתחת וה"מ כבדא אבל טחלא שומנא בענמא הוא ופירש"י אמאי עבדיתו הכי אע"פ שדם הנבלע בו היתר הוא מיהו דם הכנוס בסמפונות דם הוא. וחתוכיה לתחת חתוכו למטה כשיתנוהו בתנור לצלות כדי שיזוב הדם ויצא והתוספות והרא"ש כתבו קרעוה שתי וערב וחיתוכיה לתחת ולבשלו בקדרה אחר צלייה או אחר מליחה לפי ר"ת ועי' בב"י שם. ועפ"ז יתבארו דברי רבי' מ"ש לפיכך אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה היינו כשיטת רש"י שמפרש איבעיא זו לאחר שנמלח ואף ע"ג דבגמרא פשיטא ליה דהיא אינה נאסרת דאגב דטרידי לפלוט לא בלעי מ"מ אסרו לבשלה אפי' לבדה משום הקדרה שבישלו אותה בה שהיא נאסרת ועוד דרוב פעמים מתבשל הכבד עם שאר דברים לכך גזרו שלא יבשלנו אלא לאחר צלייה ב"י. אא"כ קרעו כו' נלמד מהא דרבה בר רב הונא כו':