מיבעיא אם מהני ולא אפשיטא ולחומרא מ"ש רבינו ולחומרא אין זה דעת הרמב"ם שהרמב"ם פסק לקולא בזה. אלא שרבינו הביא זאת הבעיא שהיא לשון הגמרא דבגמרא פליגי במ"ש נשתייר כסלע כשירה היכא בעי שישתייר איכא מ"ד כל השדרה ואיכא מ"ד מקום כל פרק ואיכא מ"ד מקום הטיבור ובעי בגמרא לדעת כולם למר כדאית ליה. והא דכתבה רבינו אחר דברי הרמב"ם משום שהוא מחמיר כדעת כולן. והיותר נראה משום דהאי איבעיא לא קאי אליבא דר' יוחנן דאמר אפילו כסלע מבית הפרסות מציל דאליביה פשיטא דאם נשאר כסלע עור בכל מקום שהיא כשירה והרא"ש פסק כר' יוחנן מ"ה סידר רבינו האיבעיא אחר דברי הרי"ף והרמב"ם שהן פסקו דלא כר' יוחנן אלא כאינך אמוראי דאליבייהו קאי האיבעיא. והא דכתב הב"י דהרא"ש הסכים ג"כ כיון דספיקא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא לא לפסק הלכה כ"כ דהא אליביה כשר וכמ"ש אלא שכ"כ אליבא אינך אמוראי דאליבייהו קאי האיבעיא ודו"ק. והטעם דקי"ל לחומרא משום דספק דאורייתא לחומרא וטעמו של הרמב"ם שפסק לקולא עד"ר: