אצ"ל שאינו עומד וקורא ואין כאן כו' ומ"מ איכא נ"מ מדבריו בשבת שהלך לב"ה (ונראה דה"ה הו"ל לומר דיש נ"מ כגון שמביאין בחול ס"ת אצל האבל ומתפללין שם ב"י) דאפ"ה אם הוא כהן ואין כהן אחר לשם שאינו הולך לקרות וכן במרדכי (ע"ל סימן ת') אלא שר"ת היה הולך מעצמו לשלישי בלא קריאת החזן שאם לא היה הולך הוי מילתא דפרהסיא ובמהרי"ל כתב שלא אסר לקרות אלא בשבת דהוא מילתא דפרהסיא אבל בחול וכגון שמתפללים בבית האבל שרי לקרות וצריך לחלק מאחר שהוא חובת היום אינו דומה לשונה בתורה מ"ו (והא דבשבת אסור משום דשם רבים וצריך שלא להראות שהוא אבל גם שלא להראות שהוא אינו אבל אלא שב ואל תעשה עדיף עכ"ה) ומ"ש הרמב"ן כיון שאין האבל יוצא לב"ה אצ"ל שאינו עומד וקורא כו' מדבריו שמביא ב"י כאן משמע שס"ל להרמב"ן שהאבל אפי' בשבת אינו יוצא לב"ה אע"ג דלקמן סימן שצ"ג מביא ב"י דברי הרמב"ן שכתב דבשבת יוצא לב"ה לא כתב שיהא דעתו כן אלא שכתב על דברי רב האי שמחלק בין שבת לחול ז"ל אבל תשובת רבינו האי שכתבנו למעלה אפשר שהוא עולה כו' וכן נהגו כדעת הזאת לצאת שם בשבת כו' ע"ש ונראה דהרמב"ן אשמועינן בהאי אצ"ל כו' דלדברי הרי"ץ גיאת דס"ל דהאבל יוצא לב"ה קשה למה אמר הגמרא סתם ואם רבים צריכין לו מותר היה לה לחלק ולפרש דלענין לעלות לקרות בתורה אף ע"פ שהוא צורך רבים אסור לעלות לקרות ולכן כתב הרמב"ן ולדעתינו שאין האבל יוצא כו' כלומר שהגמרא אינה צריכה לפרש זה דאינו הולך לב"ה כל ז' ואף שאפשר שמביאין ס"ת אצלו ומתפללין שם בי' מ"מ מילתא דלא שכיחא הוא: