ועוד נהגו במנין השיטין שלא לעשותן פחות ממ"ח ולא יותר מס' מצאתי כתוב פירש מהר"ם מ"ח נגד המסעות שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ס' נגד ס' רבוא שנאמר כתב לך את הדברים האלה (ואת ישראל מה ישראל ס' רבוא אף ס"ת בס' שיטין עכ"ה) או ע"ב נגד ע"ב וקנים שנאמר אספה לי שבעים איש וגומר (ועוד שנים שנשארו במחנה עכ"ה) והמה בכתובים ואם רבינו סבירא ליה האי טעמא קשה לישנא דקאמר לא פחות ממ"ח ולא יותר מס' דמשמע הא בין מ"ח לס' יכול לעשות כגון מ"ט או נ' ולה"ט הני דוקא נקט. שוב מצאתי שמ"ו הקשה כן על רבינו בביאורו לסמ"ג עשין שלו בהל' ספר תורה ושמא הואיל שאין [זה אלא רמז בעלמא כל שהוא בין מ"ח לס' שפיר הוא מרמז לזה. דומה למש"ר בטור א"ח סימן תקצ"א בשם אבי העזרי שאף שתקנו לומר במוסף דר"ה עשרה פסוקי מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות נגד עשרת דברות ונגד י' הלולים שאמר דוד מכל מקום אם בא להוסיף פסוקים עליהן מוסיף שלא אמרו אלא אין פוחתין. ומהאי טעמא אמרו דבשבת אם ירצה להוסיף על ז' קרואין לס"ת מוסיף אף על גב דהו' נתקנו נגד ז' רואי פני המלך וכ"כ המרדכי והר"ן הביא עוד ראיות וגם רמ"א כתב שם דמזה נלמד דכל מקום שתקנו חז"ל מנין אחד נגד דבר אם בא להוסיף יכול להוסיף שבכלל מאתים מנה רק שלא יפחות ולא יגרע הכוונה וה"נ דכוותיה. אלא שקשה למה אמרו ולא יותר מס' אפי' יוסיף הא נמי מרומז הכוונה: