וכן אם הוא מומר אפי' לתיאבון ב"י תמה על רבינו דמשמע מדבריו דרישא מיירי בעובר במזיד להכעיס וא"כ למה כתב אין חייבין ליתן לו צדקה הלא אפי' אסור ליתן לו שהרי אסור להחיותו כדלקמן סימן רנ"ב וכן ק' על הסמ"ק אבל לישנא דסמ"ג הוא מתוקן עכ"ל ואין אני רואה כאן תימא כנ"ל דהא כתבו התוס' דעובר עבירה חמורה חד זימנא לא מקרי מומר וכן איירי רישא שכתב שעבר על א' מכל המצות ולא עשה תשובה בזה אין חייבין ליתן לו צדקה אבל איסור בדבר כ"א במומר לאותה עבירה כגון השונה באולתו להכעיס וממנו איירי לעיל בסי' קנ"ח ע"ש ועי' בתוס' פ"ק דחולין דף י"ד בד"ה השוחט בשבת כו' וכן מ"ש וכן אם הוא מומר אפי לתיאבון ר"ל דבאוכל לתיאבון צריכין דוקא שיהיה שונה באולתו אז אין מחייבין אבל מ"מ אינו אסור אבל אם לא עבר אלא פ"א הרי הוא כשאר ישראל ומחייבין ליתן לו ולקמן בסימן רנ"ב מיירי נמי ששנה באולתו וכן דייק ל' רבינו שם שכתב שבוי שהמיר אפי' כו' ולא כתב שבוי שעבר עבירה כו' וע"ש בב"י שהביא מעשה דר' אמי דאיירי נמי במומר: