כיצד קונם קונח קונס וכן הוא לשון המשנה וכן כתב גם כן הרא"ש (כל שאינו עיקר השם נקרא כינוי עכ"ה) משמע בהדיא שקונם נמי לא הוי אלא כינוי ואם כן צ"ל שמ"ש רבינו אחר זה שאם אמר קונס או קונח כו' ה"ה קונם אלא שמקצר דבריו אלא שקשה לומר כן שיקצר לשונו ולא ינקט הראשון שהתחיל בו וגם בלשון הגמרא ופוסקים מלא מלשון קונם נקטוהו דבר שמתפיס בו לכן היה נראה לומר דהכי קאמר כיצד כינוי נדרים כגון קונם שהוא לשון נדד ומכנהו מלשון קונם ללשון קונח או קונס וה"ה כל דכוותיה וראייה לזה דבנוסח כל נדרי אנו אומרים וקונמי וכינויי ש"מ דקונמי לאו כינוי מקרי אבל אין ראייה כ"כ שהרי לעיל בא"ח סימן תרי"ט אינו מזכיר שניהן ועוד שבנוסחותינו ג"כ אומרים וקנסי והוא ודאי ל' כינוי כמש"ר כאן. אבל צ"ע דלשון הגמרא והביאו ב"י לא משמע הכי כ"א בדוחק. ובגמרא אתמר כינויים ר"י אמר ל' נכרים ופירש הרא"ש שהנכרים קורין לקרבן קונם או קונח או קונם ור"ל אמר ל' שבדו חכמים להיות נודר בו ונלע"ד שנ"מ בין ר"י לר"ל היינו לר"י אם יש איזה מדינה שאין הנכרים קורין לקרבן הכי לא הוי כלום וק"ל ועיין בדרישה: (שרחוק הרבה מן הלשון כגון דאמר מקנמנא מקנחנא מקנסנא גמרא עכ"ה):