ומעלה על דעתו בסכלותו שהאומר כך על הנחש שאינו מזיק פי' אף שאח"כ יפגע באדם אין כח בנחש לישוך ולהזיק מכח חברתו או שאינו עושה שום פעולה וחברות בנחש רק באדם עושה חברות וסגולה שלא יזיק לו שום ארס של נחש ע"ז כתב הרמב"ם שהוא סכלות ושטות. אבל גם הרמב"ם מודה דיש כח בחברות לאספן יחד וגם להציל הנרדף מהנחש לסלקן מעליו וזהו רישא וסיפא דרבינו אבל הרמב"ם לא כתב בפי"א מהל' ע"ז בפי' חבר כ"א מ"ש רבינו כאן בשמו אבל ודאי ס"ל גם כן דברי רבינו שהן מדברי הגמרא ודוחק לומר שהיה לו פי' אחר בדברי הגמרא ודוק שבזה עולה הכל יפה. והא דכתב רבינו לעיל חובר חבר זה שע"י לחש מקבץ כו' היינו כשאין רודפין אחריו וכן משמע מגמרא ז"ל אמר אביי האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מכוון דלא ליזקו אסור וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פיקוח נפש דפשוט הוא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש: