הפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שאם מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור כו' שם בגמרא דף ס"ג ע"ב אהא דאמרינן דטעם דמותר לפסוק על השער משום דאמרינן שקולא טיבותך כו' גרסינן אמר ליה רב אדא בר אבא לרבא והא בעי למיתב זוזי לספסירא (ופירש"י סרסור שמבקש למוכרין תבואה נמצא דאהני ליה הקדמת המעות דא"צ ליתן אותן) ומשני דיהיב (פירש"י צריך הלוקח ליתן דמי הסרסור להמוכר) רב אשי אמר זוזי דאינשי אינהו עבדי סרסרותא פירוש א"צ ליתן לו משום דזוזי דאינש עבדי ליה סרסרות דהחמרין מוליכין התבואה לבעל המעות עכ"ל. והרא"ש כתב כל זה והרי"ף השמיטו. וידוע שהלכה כרב אשי ואפי' הכי אין להקשות על רבינו שכתב דצריך ליתן לו סרסרות. דהא רבינו לא כתב שצריך ליתנו עכ"פ אלא במקום שיש מנהג שהלוקח נותן שכר סרסרות והיינו במקום שאין חמרין שיוליכו לבית הלוקח בלי סרסור ורב אשי לפי זמנו ומקומו כתב דא"צ ליתן וק"ל. ומכל מקום ק"ק כיון דהמוכר שפוסק עמו לא הוציא שכר סרסרות למה צריך ליתנו לו הלוקח ומה צד רבית יש בדבר ולולא פירש"י הנ"ל היה נראה לי לפרש דהלוקח נותן שכר הסרסרות להסרסור היכא דהמנהג דגם לפסיקת השער ישנו סרסרים וקמ"ל דאין הלוקח יכול לדחות הסרסור אל המוכר באמרו איני מקבל עתה שום דבר הוא מקבל ממנו מעות ישלם לכם סרסרות. ויש לומר דהא אפוסק על השער קאי והיינו דזה שפוסק עמו אין לו תבואה משלו וצריך לקנותו אחר כך מן השוק ואז יצטרך ליתן סרסרות: