וגם הרמב"ם כתב להתיר בפ"ד מהל"מ כתב שמותר אם היתרון יותר מבכדי שהדעת טועה אמרינן ודאי מתנה הוא דיהיב ליה או גוזלו והבליע בחשבון (עיין בב"י שמביא ראייה אחרינא מהא דרבינא יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא כו') וכתב המ"מ אבל לא תלינן ברבית דלא מחזיקין אינשי ברשיעי וכ"ש לענין להחזיקן שיתן הלוה משלו באיסור. ואין להקשות הא זה גמרא ערוכה הוא דאם אין היתרון בכדי שהדעת טועה שא"צ להחזיר לו וכמ"ש רבינו נמי בח"מ סימן רל"ב וא"כ למה פליג הרא"ש ואוסר. די"ל דהתם קאי אמכר אבל בהלואה תולין ברבית ולא במתנה כן דעת רבינו כאן אבל קשה דרבינו כתב שם ריש סעיף ב' דה"ה בהלוואה דינא הכי וצריך לומר דשאני התם דאינו מזכיר לפניו שנותן לו יתרון משא"כ כאן דאומר תקבל ממני יתר על חובך אלא שאינו מזכיר לפניו שבתורת רבית או מתנה נותנם לו וס"ל לרמב"ם דמותר דאמרינן דבמתנה נותנם לו כדאמרינן התם בהנמצא מעות יתירין בכדי שאין הדעת טועה והרא"ש ורבינו ס"ל דשאני הכא כיון דמזכיר לו יתרון: (ואפילו אם אומר למלוה כו' ר"ל וקצץ עמו מתחילה כדי ליתן לו רבית וז"ש ואמר אני מוחל לך הרבית עכ"ה):