עשו סתם יינם כאילו ודאי נתנסך כו' פי' ר"ן כיון דכבר נאסר סתם יינם משום חתנות בנותיהן חששו שמא אתי למיטעי ולהתיר גם יין שנתנסך ודאי בהנאה כמו סתם אבל אי לאו טעמא דחתנות לא הוה חיישינן למגזר משום י"כ דמיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן ועוד כתב רמב"ן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה (ולהכי איצטריך למגזר משום בנותיהם עכ"ה) עכ"ל ר"ן. אבל מלשון רבינו משמע דלא ס"ל האי פירושא אלא שמשום שהוצרכו לאסור סתם יינם משום בנותיהן אסרוהו גם בהנאה כיון שמצינו שאסרה התורה יין נסך בהנאה עשו איסורם כיין של תורה משא"כ בפיתן ושמנם דלא מצינו בהו איסור הנאה בשום דבר וכן מוכח מל' התוס' בפ"ב דע"א דף כ"ט ריש ע"ב ע"ש. והשתא א"ש מ"ש בסמוך בשם הרא"ש ז"ל וטעמים הללו מספיקין כו' דמשמע דמשום איסור בנותיהן אסרו בהנאה לא משום גזירת יין נסך עצמו ומסיק ומיהו י"ל שמתחלה לא כו' ר"ל ליישב דברי הרשב"ם י"ל דס"ל כן אבל לדידיה לא ס"ל תנא כמ"ש תחלה וזהו שמסיק ומיהו ראיה ברורה אין לנו להתירו בהנאה ור"ל דהא לטעם שכתבתי ראשונה דאיסור הנאה היה תחלת גזירתם ומשום חתנות לחוד החמירו אפי' בהנאה כיון שלדין תורה מצינו איסור הנאה ביין ואותו טעם לא בטל גם לדידן והיינו דוקא בסתם יינם אבל במגע עכו"ם ודאי מתחלה לא אסרוהו בהנאה גם לא בשתיה משום חתנות אלא משום גזירת ניסוך וכיון שאין ניסוך בזמנינו בדין הוא להקל בו בזמנינו דבטל טעם בטל דבר דומיא דגילוי שאין נוהג בזמנינו וכמ"ש לעיל בסימן קי"ו ע"ש. ובזה נתיישב נמי מ"ש רבינו אבל רשב"ם כתב בשם רש"י כו' ר"ל דמדברי רשב"ם שמסיח וכתב דע"ז סומכין בהרבה מקומות ליקח יינם בחובותיהן כו' ע"כ לא ס"ל טעם רבינו דאסרו בהנאה משום מתנות דא"כ אין חילוק בין זמנם לזמנינו אלא ס"ל הטעם כמ"ש בשם הר"ן דמשום לתא דיין נסר גזרוהו והשתא שייך שפיר לכתוב תיבת אבל כו' ומסיק אבל הרא"ש לא ס"ל ה"ט אלא משום בנותיהן גזרו בהנאה וק"ל ובזה נסתלק תמיהת ב"י מ"ש אדברי רבינו שכתב אבל רשב"ם שהוא לשון שאינו מדוקדק שוב מצאתי כן בד"מ ע"ש: