בעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן ז"ל ב"י כן כתב הרשב"א בת"ה וא"ת היכי קאמר דבנשחטו בטל חשיבותן הא אכתי אית בהו חשיבות ראויה להתכבד ויש לומר דהרשב"א לטעמיה דס"ל כבש שלם לא חשיב ראויה להתכבד כמ"ש בסי' ק"א אבל יש לתמוה על רבינו שסתם כאן וכתב שאם נשחטו בטל חשיבותן דמשמע אפילו הן שלימין בטלין ובסימן ק"א נתבאר שהרא"ש חולק וס"ל דלא בטיל חשיבותייהו עד שיחתכו לחתיכות שאינן ראויות להתכבד ופסק שם כהרא"ש עכ"ל ב"י וז"ל מ"ו כירוש קודם שנפשטו ונתקנו דאל"ה הא כתב לעיל דכבש שלם אינה בטילה ודו"ק עכ"ל ולפי זה נתיישב תמיהת ב"י דלעיל מיירי בנפשטה וכאן מיירי בלא נפשטה עדיין (כיון דצריכין תיקון גדול משא"כ בתרנגולת בנוצתה דחשובי ראויה להתכבד כדלעיל סימן ק"א וק"ל עכ"ה) ורמ"א כתב בת"ח שלו כלל מ"ב ח"ג (והוא מאו"ה כלל כ"ה עכ"ה) ובש"ע בסימן זה ס"ב דכאן מיירי בבעלי חיים קטנים ע"ש ובגמרא דכתב סתם דב"ח אינן בטלים מיירי בין בגדולים בין בקטנים ורבינו בא לאשמועינן דע"י שחיטה בטל חשיבותן ר"ל בקטנים לפי שע"י שחיטה לא נתבטל מהם אלא חשיבות דחי אבל שאר חשיבות שיש לה כגון ראויה להתכבד לא נתבטל אם לא בב"ח קטן שכיון שנשחט אין לו עוד שום חשיבות: ב"ה שנתערבו ונשחטו כו' עד וכן חתיכה שנחתכה כו' נראה דכמו שבחתיכות הא אמרינן דכשנתרסק אחד מהן אותו שנתרסק מותר ממ"נ אף ששאר החתיכות לא נתרסקו ומטעם שכתבתי לעיל בס"ס ק"א. דומיא דה"נ אם נתערב ב"ת אסור עם ב"ח מוסרים ונשחט אחד מהן דאותו השחוט מותר ממ"נ מאותו טעם עצמו ע"ש ודו"ק: