לכן מי שרגיל להתעטף בבהכ"נ בטלית גדול צריך לברך כו' פי' אפילו לבשם בלא הפסק זה אחר זה ואפילו לא הסיח דעתו ממנו וגם היה מתחלה דעתו על טלית גדול אפ"ה צריך לחזור ולברך דההליכה לב"ה חשיבא הפסק כן משמע פשטא דלישנא דרבינו וגם לשון הרא"ש ורבינו ירוחם כן משמע ודלא כמשמעות לשון ר"ח א"ז וה"ה נמי אפילו לא הלך מביתו ולא הפסיק כלל בין זה לזה ומתחלה היה דעתו גם על טלית גדול אפ"ה אם פשט את זה קודם שלבש האחר חייב לחזור ולברך דבפשיטת הטלית הראשון אזדא לה ברכתו. ת"ה סימן מ"ה. אע"פ שמלשון מהר"ח לא משמע כן וכ"כ רמ"א בש"ע ולפי זה מ"ש רבינו ואם פשט טליתו ולא היה דעתו ללובשו מיד כו' אין פי' שהסיח דעתו ממנו מלובשו כלל אלא שלא גילה דעתו בפירוש שודאי ילבשנו אבל גם לא הסיח דעתו. וכן מ"ש אבל אם היה דעתו ללובשו מיד ר"ל שגילה דעתו בהדיא שילבשנו מיד כגון שפשטו לכנס לבית הכסא פי' וחושש שלא ילכלכנו ולולי זאת לא היה פושטו ודאי יחזירנו וילבשנו אח"כ מיד וכן דייק לשון רבינו בסוף הענין שכתב אבל אם לא הזיזן ממקומן אדעתא פי' משמע דוקא שגילה דעתו או שידוע בודאי שדעתו להחזירן למקומן או ילבשנו מיד ולהכי כתב רבינו לא היה צריך לברך ולזה דעתי נוטה ועיין בדרישה ודו"ק: