ומה שא"צ לברך על המרור בפה"א לפי שחשיב כדברים הבאים בתוך הסעודה דקדק וכתב כדברים בכף הדמיון לפי שבאמת אינה מצרכי סעודה והנאת אכילה שתייה רק שהחובה קבעו דינא כדברים הנהנים כו': היה נלע"ד לחלק ולומר דמ"ש אכלן בלא מתכוין יצא היינו שלא כיון לצאת אבל מ"מ ידע בשעת אכילתו שאוכל מצה ושעתה הוא פסח ובכה"ג יכול להיות שבה"ג והרא"ש מודים דיצא אף שלא כיון לצאת י"ח מצה באכילתו ומ"ש דמצות צריכות כוונה היינו שלא ידע שאוכל מצה או שעתה הוא פסח זמן חובת אכילת מצה דומיא דהיה נכפה ואכל מצה בעת ההיא דלא ידע משום דבר וע"ד זה פירש הר"ן והמ"מ והא דכתב הרמב"ם בפ' ו' מאכילת מצה ז"ל אכל מצה בלא כוונה כגון שכפאוהו פרסיים יצא י"ח ע"כ וכתבו דדוקא בכה"ג שיודע שאוכל מצה ושהוא פסח כו' וכמ"ש ומ"ה פרט הרמב"ם וכתב כגון שכפאוהו פרסיים והוא מגמרא דסוף פרק ראוהו ב"ד ע"ש אבל בע"א לא והשתא א"ש נמי מה שמסיק וכתב שם הרמב"ם מיד אחר הדין הנ"ל אכל כשהוא נכפה אינו יוצא והיינו משום דלא ידע כלל אלא שרבינו נסתפק דאפי' אי א"ל דס"ל דמצות אין צריכין כוונה כלל ויוצא אפי' אי לא ידע שהוא מצה או שהוא פסח מ"מ א"ל דכה"ג לא יצא כיון שבשעה שהוא נכפה לאו בר חיובא הוא כלל או אם נאמר דה"ט משום דס"ל דמצות צריכות כוונה ר"ל צ"ל שהיום פסח ושהוא מצה ומשום הכי נכפה אינו יוצא ומה שהוא יוצא בכפוהו פרסיים היינו משום שיודע שהוא מצה אבל אי לא תחלק בהכי ק' איך מסיק רבינו לומר דה"ט דהרמב"ם משום דס"ל דמצות צריכות כוונה דא"כ תקשה לי למה ס"ל דבכפאוהו פרסיים יצא ואע"ג דרבינו פסק בסוף סי' תקפ"ט אהא דאמר ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי דפי' התכוין להוציא דבעינן דעת שומע ומשמיע ואפי' תקע שלא לשיר ושלא במתעסק לא יצא עד שיכוין להוציאו שאני תקיעה דכתיב גבה זכרון תרועה דבעינן שיהא זכרון ומחשבה וכוונה לצאת בה ובזה תי' הר"ן בס"פ ראוהו ב"ד דברי הרמב"ם דלא סתרן אהדדי במה דפסק שם בתרועה ג"כ כר' זירא דבעינן שיכוין להוציא ובמצה פסק כפאוהו פרסיים יצא דלא בעינן כוונה לצאת י"ח דשאני מצה דאכל ונהנה וגם בגמרא עשה צריכותא ממצה לשופר כו' והיינו משום מ"ש גבי שופר זכרון תרועה אלא שק' דלעיל סימן ס' כתב רבינו דעת בה"ג והרא"ש אהא דתנן היה קורא בתורה