ומ"ש רבינו בס"ס זה ז"ל אבל בני חצר אין יכולין ליקח פת מביתו לערב שלא מדעת שום אחד מבני הבית ואפילו רגיל עמהן ואוסר עליהן וכתב ב"י דהאי שלא מדעת ר"ל שלא מידיעתו שאינן מערבין משלו בע"כ אלא אפילו שלא מדעת נמי אע"פ שלא מיחה בפירוש נמי אין מערבין וכן פי' הב"י שלא מדעתו הנזכר לפני זה אצל זכוי דאשתו לאחרים ובני חצר ע"ש. וכן כתב עוד הב"י דהא דאין בני החצר יכולין לערב שלא מידיעתו נלמד ממ"ש התוספות והרא"ש כו' עד דדעת אשתו צריך כו' יש מקשין מנא ליה לרבינו לדייק מזה שבני החצר אין יכולין לערב משלו שלא בידיעתו אע"פ שלא מיחה דילמא התוס' והרא"ש לא כ"כ דבעינן דעת אשתו כ"א כשרוצין ליטול בע"כ דהיינו שמיחה בו בהדיא ונ"ל דלק"מ דמתירוץ הרא"ש אהא דקאמר הגמרא ה"נ מסתברא רגיל אין שאין רגיל לא. דקשה מנ"ל לדייק מזה דשמואל דוקא באיסור קאמר אשתו מערבת עליו דילמא בלא איסור נמי ושאני הכא שמיירי שאין כאן אפילו דעת אשתו. ודוקא באין רגיל אין יכולין ליטול בע"כ כשאין כאן לכל הפחות דעת אשתו. הא בדגיל לערב עמהן ס"ל לשמואל דבני חצר נוטלין בע"כ דשניהן אפילו גם אשתו אינה מסכמת כיון דרגיל ואוסר עליהן שוב אין תלוי בדעתן אלא הב"ד מרשין ליטול משלהן ע"כ. ויישב הרא"ש זה דהגמרא ס"ל דא"א לומר דאין כאן דעת אשתו דא"כ אף ברגיל אף שאוסר מ"מ אין כח ביד ב"ד לתקן לערב משלו דאין דין עירוב בזה דאין דין עירוב שייך כ"א שיש דעתו או דעת אשתו לפחות וכיון שכן שפיר למד ממנו רבינו דאף שאוסר ורגיל עמהן מ"מ אין יכולין ליטול משלו בלא דעת שום אחד מהן דאין דין עירוב שייך כ"א בדעת אחד מהן. ומ"ש כשיש דעת בני ביתו מערבין בשבילם שלא בידיעתם כשאינו פתוח אלא לאותו החצר דמסתבר לומר כן כיון שלא מיחה בהן הרי הוא כאילו נתן דעתו לזה לענין זה כיון שהוא אוסר אלא שצ"ע בהאי דמסיק רבינו וכתב דאין בני החצר יכולין לערב שלא מידיעתו אפילו רגיל ואוסר ובסי' שאח"ז בנתוספו עליהן דיורין מסיק וכתב ז"ל דאם אינו פתוח אלא לזה החצר א"צ להודיעם ויהיב טעמא שמערבין עירוב בחצירות שלא לדעת היכא שהוא פתוח לחצר אחד. ואילו היינו מפרשין שלא לדעת דכתב רבינו בסימן זה דר"ל דע"כ כמו שלא לדעת דריש הסי' לא הוה ק"מ וגם הוה נתיישב קושיא ראשונה אבל באמת לא משמע כן בתוס' ורא"ש אלא אפילו שלא בידיעתו נמי אסור וצריכין לדחוק ולומר שמ"ש רבינו בסימן שאח"ז שמערבין עירובי חצירות שלא לדעת כו' היינו דוקא שמערבין עליו משלהן ואף שרש"י ורבי יונתן פירשו בנתוספו עניהן דיורין צריך להודיע ופליג רבי יודא עליהן דמיירי בין במערב משלהן או משלו י"ל דלא פירש כן אלא במתני' אליבא דרבנן אבל רבי יודא דפליג ויהיב טעמא לפי שזכין לאדם י"ל דלא איירי אלא במערבין עליו משלהן וע"ז לחוד קאמר הגמ' דפליגי ומה שאוסר כאן ר"ל כשירצו לערב וליקח משלו וכמ"ש רבינו בהדיא ז"ל אין יכולין ליקח פתו מביתו לערב שלא מדעת שום אחד כו'. והא דכתב הרא"ש בשם הר"ם וב"י הביאו אמה שנסתפקו התוס' באחד מבני הבית אם יכול לערב משל בע"ה שלא מידיעתו דהיינו דוקא כשפתוח לב' חצירות אבל כשפתוח לחצר אחד מערב ומייתי ראיה מרבי יודא דאמר בעירובי חצירות מערבין שלא מדעתו כו'. ולפי מ"ש קשה מה ענין זה לזה הא רבי יודא מיירי שם במערב הנחתום משלו י"ל דמה שחלקתי בין מערב משלו ובין מערבין עליו משלהן היינו דוקא בבני החצר. אבל בבני ביתו דאף שנותנין משל בית בע"ה ודאי לא יקפיד על הלחם שהוא בידן לאוכלו ולעשות כמו מה שירצו אין חילוק אלא שהתוס' נסתפקו אם מועיל שלא מידיעתו וע"ז הביא הרא"ש ראיה מהא דקי"ל כרבי יודא וק"ל. ואף שהתוס' שם בפסיקתם כתבו ז"ל צריך לדקדק אם יכולין לערב בני ביתו בלא רשות בע"ה משל בע"ה דהא בסמוך בנתוספו עליהן דיורין כו' משמע מלשונם דפירשו פלוגתא דרבי יודא ורבנן במערב עליו משלו עיין באשר"י ותמצא שלא כתב שם בהאי ספיקא בשעירבו משל בע"ה ואפילו לפי מ"ש כן בתו' לק"מ דהא פירש הרא"ש דנסתפקו בפתוח בשתי חצירות ואפשר דשם גם רבי יודא מודה דאסור והיינו במערבין עליו משלו ודו"ק. ועוד דהלא כתבתי דנגד בני הבית אין חילוק בין עירב עליו משלו או משלהן ולא כתבו התוס' אם עירב משל בע"ה אלא ללמדינו שאיירי שעירבו על בע"ה שהרי עירבו משל בע"ה וק"ל: ועיין בב"י שכתב ז"ל והרמב"ם פ"ה מהלכות עירובין כתב אשתו כו' עד ולפ"ז כי קאמר ה"נ מסתברא מייתי ראיה מדאמר בני מבוי נוטלין ממנו בע"כ דמשמע בני מבוי דוקא ולא אשתו וגם כתב דלא גריס רגיל אין כו' לכאורה דברי ב"י תמוהין הן מאוד דמנא ליה שלא היה גורס הרמב"ם רגיל אין (והמ"מ כתב ז"ל ואמרו שם רגיל אין אינו רגיל לא משמע שהיה גורס כן בגמרא) וגם מחלק דבני מבוי נוטלין בע"כ ולא אשתו. דהא י"ל דגם הרמב"ם בשיטת רש"י ותוס' אזיל וס"ל דמ"ש בני מבוי נוטלין בע"כ היינו דוקא ברצון אשתו וכמ"ש התוס' והרא"ש ומ"ש ה"נ מסתברא דייק נמי מדקאמר רגיל משמע רגיל אין שאין רגיל לא ושמואל סתמא קאמר לעיל דאשתו מערבת שלא מדעתו דמשמע אפילו אינו רגיל וכדי שלא תקשה דברי שמואל אהדדי ע"כ צ"ל דשמואל הנ"ל מיירי באינו אוסר דהיינו שלא אומר לא אערב וכדפירש המיימוני אינו אוסר אבל באוסר דהיינו שמיחה ואמר לא אערב בזה יש חילוק בין רגיל לערב עמהן בזה לא משגחינן במחאתו ובאין בני מבוי ונוטלין בע"כ וזהו נלמד מדקאמר בע"כ דמשמע שמיחה ואמר לא אערב ומיהו דעת אשתו בעינן אפי' בזה ובאינו רגיל לערב דאינו אוסר לא מערבין בע"כ דהיינו שמיחה מיהו בלא מיחה מערבת אשתו וכדשמואל קמייתא הנ"ל. והשתא נמי א"ש הא דכתב הרמב"ם דין דאשתו מערבת עליו גבי חצר שיש לו ב' פתחים לב' מבואות והוצרך ב"י לכתוב לשיטתו דלרבותא נקט הכי דאפילו בכה"ג אשתו מערבת עליו. ולפי מ"ש ניחא טפי דמשום דהאי דינא דאשתו מערבת עליו מיירי באינו רגיל לערב עמהן והיינו בפתוח לשתי מבואות משא"כ בפתוח למבוי אחד דאז מסתמא מערב עמהן. וגם מ"ש דהרי"ף ס"ל כהרמב"ם אינו מוכרח דנוכל לומר דס"ל כרש"י ותוס' והא דסתם ולא פירש חילוק דאוסר ואינו אוסר משום דסמך אמ"ש בהלכותיו אידך דשמואל דאמר ברגיל לשתף בני מבוי באים ונוטלין ממנו בע"כ דמשמע רגיל אין לא רגיל לא. וכדי שלא תקשה דברי שמואל אהדדי ע"כ צריך לחלק בין אוסר ללא אוסר וכמ"ש ב"י דעת הרי"ף לשיטת הרמב"ם. ולשיטת רש"י על דרך זה אתי שפיר טפי ודו"ק. ומ"ש ב"י ז"ל ודעת הרי"ף כו' עד וזהו שלא פי' כו' דהא מ"ש וזהו אינו ראיה והוכחה אלא בית יוסף מפרש ומתרץ כן מדעתו ודו"ק. ונראה שהב"י נכנס לכל הדוחקים הנ"ל מפני שהרמב"ם סתם וכתב אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עם בני מבוי ולא נשתתף בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו שיתוף בעל כרחו ואחד מבני מבוי שאינו רוצה להשתתף כלל עם בני המבוי כופין אותו בב"ד להשתתף עמהן עכ"ל וכתב המ"מ שהסיפא מבואר בירושלמי וביאור הענין לדעת רבינו הרמב"ם באינו רגיל לערב עמהן אינן יכולין ליכנס לביתו אבל יכולין לכופו בב"ד או שהב"ד ירדו לנכסיו ויערבו משלו עמהן וא"כ איך ידקדק הגמרא רגיל אין שאין רגיל לא דמשמע דלא עירב כלל אפילו מדעת אשתו. הא הדיוק לא אתא אלא לאשמעינן דכופין אותו בב"ד. אלא ודאי לאו מדיוק רגיל אין קאמר ה"נ מסתברא אלא מדיוק דוקא בני מבוי ולא אשתו. ור"ל דוקא בני מבוי שאוסר עליהן מש"ה יכולין ליטול בע"כ. משא"כ כשאין בני מבוי מקפידין על מה שאוסר עליהן אלא שאשתו רוצה לערב בזה אין כח בידה לערב בעל כרחו דהיינו כשאומר שאינו רוצה לערב וק"ל. ונראה הא דמוקי הרא"ש ורבינו מ"ש שמואל אשתו מערבת עליו דמיירי באינו רגיל ואוסר ולא מוקי לה ברגיל וכאידך דשמואל משום דבשלמא אידך דשמואל פירש דבריו ואמר שרגיל להשתתף ומכח זה מבקשין גם עתה בני מבוי שיערב עמהן וע"ז קאמר שבאין ונוטלין בע"כ ור"ל מדעת אשתו. משא"כ בשמואל קמייתא דלא הזכיר רגיל וג"כ לא הזכיר שבני מבוי מבקשין שיערב עמהן אלא שאשתו מבקשת לטלטל במבוי ומדבר עמהן שיערבו והיינו באוסר ואינו רגיל לערב שעד הנה לא עירבו יחד ולא טלטלו בשבת בחצר ובמבוי ומש"ה כתב רבינו ג"כ לשון כגון שאין הבית פתוח כו' משום דמדברי שמואל קמייתא מיירי ברישא ודו"ק: