ומ"ש רבינו באחת רגילה שאוסרת לפום ריהטא משמע דדריסת רגל אוסר אבל התוס' פירשו פרק כיצד מעברין (עירובין דף נט) ומה שפי' בקונטרס שלא יהא לה דריסת הרגל על החיצונה לאו דוקא דליכא קפידא בדריסת רגל כו' אלא תיחוד דשא מלהשתמש קאמר וע"ש. ועוד אביא לך לשון רש"י שלשם וז"ל רגל המותרת במקומה אוסר שלא במקומה כגון שתי חצירות זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לר"ה והפנימית אין לה פתח לר"ה אלא יוצאה דרך חיצונה ולא מיבעיא היכא דעירבו דיורין שבחיצונה ובני הפנימית לא עירבו ביניהן לבדן להיות מותרין בתשמיש חצר לעצמו דהוי רגל המותרת במקומה דאסרה דריסת רגל דידהו אחיצונה אפילו לרבנן כיון דחיצונות גופייהו אסרי ליכא למיכפינהו למיחד דשא ולמחול על דריסת הרגל שיש לה על החיצונה אלא אפילו עירבה זו לעצמה וזו לעצמה דהוי פנימית מותרת במקומה פליג ר"ע וכו' ואח"כ כותב טעמא דרבנן סברי רגל המותרת במקומה אינה אוסרת משום דכגון זו כופין על מדת סדום וע"ש וכתבתי כ"ז כי הרבה פעמים צריך טעמים אלו בדברי רבינו בפרט בסימן שע"ח: