ומ"ש רבינו כיון שאין בו סכנת הגוף אפילו יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין עליו באיסור דרבנן אע"ג דעביד מעשה. ר"ל תרתי מיני איסור דרבנן אמירה לא"י לעשות רפואה אפילו במלאכה דאורייתא או לעשות ישראל מעשה בעצמו בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן ורבינו הגדול שבהן נקט בפי' דהיינו לעשות הישראל מעשה בעצמו גם י"ל דהיתר אמירה לא"י לעשות אפילו מלאכה דאורייתא כבר כתבה בריש דבריו במ"ש כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לא"י ועושה ור"ל דאפילו לעשות מלאכה דאורייתא אומר לא"י ועושה אבל יותר נ"ל מ"ש ראשונה והכי הצעת דברי רבינו דמתחלה כתב לשון הגמרא ס"פ מפנין ואח"כ חזר ופירשו וכתב דמ"ש הוא לא יעשה ר"ל אפילו אם יש בו סכנת אבר כיון שאין בו סכנת הגוף אין מחלל ע"י עצמו באיסור דאורייתא ואח"כ פי' מ"ש אבל אומר לא"י דל"ד אמירה לא"י שהוא דרבנן אלא ה"ה ע"י עצמו יכול לעשות מעשה איסור דרבנן וא"י דקאמר משום דבא"י אפילו מלאכה דאורייתא מותר ומסיים ספק דהרא"ש שנסתפק בל' הגמרא אי חולי שאין בו סכנה ר"ל שאין בו סכנה כלל אפילו סכנת אבר או דוקא שאין בו סכנת הגוף קאמר וק"ל. ודע שספיקת הרא"ש אינו אלא בחושש באבר לחוד ואין בו סכנה אבל בחושש בכל הגוף אפילו אין בו סכנה לא נסתפק הרא"ש וס"ל דמותר לעשות ע"י ישראל באיסור דרבנן וק"ל: