אלא לזכר שנברא כי במ"ש נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא ב' אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור. פירש"י טחן והכה זו בזו ואינו אלא לזכר דאי משום הנאת האור מברך היה צריך לברך בכל פעם ופעם כשנהנה מן האור. וכתב הרשב"א בשם הראב"ד דה"מ במ"ש אבל במוצאי יוה"כ איכא למימר דמהדר בתר האור לפי שהוא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורין להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין עכ"ל והביאו ב"י. וצריך לתת טעם לדבריו דמ"ש מו"ש ממוצאי יו"כ דהא גם גבי שבת שייך הטעם שכל היום היינו אסורין להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין ואפשר לומר דכיון שעיקר הברכה נתקן לזכר שנברא האור במוצ"ש ולפי טעם זה א"א לומר שצריך להדר מטעם שכל היום אסורין להשתמש בו (דהיינו מאותו נר עצמו שדולק היום והיו אסורין לשמש והראיה שבמוצאי יוה"כ אנו מבדילין מאותו נר עצמו שדולק ביו"כ מה"ט וכמ"ש בסוף הלכות יו"כ) דהא מברכין על נר שלא נדלק כלל קודם לכן כמו על האור היוצא מן העצים ומן האבנים לאפוקי ביו"כ אין מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים: