1
המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי פי' ר"ת דר"ל שראוי לנדותו ולא שיהא בנדוי ומביא ראיה לדבריו שם. והיינו דפריך ולימא אסור כלומר ובהכי משמע שראוי לנדותו. ומשני דמש"ה לא נקט האי לישנא לאשמועינן שאיסורו גדול. מפני שמגרי יצה"ר אנפשיה. ולכאורה היה נלע"ד לפרש דה"ק משום דמגרי יצה"ר בנפשיה לכך הוצרכו לפרש העונש כדי שיהא נזהר וזהו דומה למ"ש בפ"ק דברכות אל יאמר אדם אוכל קמעא ואישן קמעא כו' עד וכל העובר על דברי חכמים ח"מ והקשה בגמרא למה פרט כאן עונש יותר מבשאר מקומות ומשני הגמרא משום דאיכא אונס שינה וכמ"ש כל זה בסימן רל"ה וה"נ דכוותיה וק"ל: