ואמרינן נמי חייב אדם כו' אפילו סמוך לווסתה. וז"ל רבינו בי"ד סימן קפ"ד י"א אפילו בתשמיש חייב לפקדה פי' משום דווסתות מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו. ור"ת פי' דאסור לפוקדה בתשמיש אלא בדברי ריצוי ולא חיישינן שמא יבא עליה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בס"פ הבא על יבמתו וסמוך לווסתה ר"ל סמוך לזמן ראייתה ממש שבלאו הכי צריך לפרוש ממנה עונה דהיינו או יום או לילה. והא דאמרינן אין האשה מתעברת אלא סמוך לווסתה וסמוך לטבילתה. ר"ל סמוך לפרישתו ממנה. והא דקרי ליה סמוך לווסתה היינו משום דלפעמים הוא סמוך ממש כגון שקבעה ווסת תחלת היום שמותר לשמש עמה כל הלילה שלפניו וכן אם קבעה ווסת תחלת הלילה מותר כל היום שלפניה ולא אמרו יום ולילה אלא אם ווסת בסוף היום או בסוף הלילה משום דלא קבעו חכמים פרישות לשעות אלא לזמן ידוע. א"נ שם ווסת ר"ל זמן ראיות ממש נקרא כן וע"ז אמרו חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה במסכתא נדה דף ס"ג. ואיכא מ"ד דאורייתא אבל אנן קי"ל דווסתות דרבנן ר"ל מה שאסרו אותו היא העונה הסמוכה לזמן ראייתו. ומאחר שאינן אלא משום גזירה שמא יטעה ויבא עליה באותו עת עצמה שדרכה לראות בה קראו אותו היום או לילה וסת כאילו הוא הכל זמן ראייתה שדרכה לראות כל אותו היום או לילה. וע"ש זה אמרו אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה ר"ל שקראי אותי יום או לילה הסמוך לזמן ראייתה וסת ויום או לילה שלפניו קראו סמוך לוסת וק"ל: