כל שהוא עיקר ועמו טפלה וכו' ז"ל רא"ף בהגהותיו ס"פ כ"מ הביאו לפניו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. גמרא ומי איכא מידי דהוה מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא באוכלי פירות גינוסר שנו ופי' התו' באוכלי פירות גינוסר שנו שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינובא אלא בשביל המליח וא"ת הפירות הוו עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות ע"כ וז"ל מ"ו כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו ותימא הלא פריך תלמודא מי איכא מידי דמליח הוי עיקר ופת טפל ומוקי בפירות גינוסר ופירש"י לפי שהן חשובות יותר מן הפת וי"ל דס"ל דסבר הטור כפי' התוס' ור' יונה דלא מחמת חשיבות הפירות הוא אלא שהפירות מרוב מתיקות מחלישות את הלב ואוכל דבר מליח ומש"ה סבר הטור ה"ה דג מליח כו' ומה שלא שני התלמודא בדג מליח אפשר משום דלישנא המליח פוטר את הפת לא משמע ליה לתלמודא דאיירי בהכי דא"כ הל"ל דג מליח כו' אלא מיירי בסתם דבר מליח ודו"ק עכ"ל. מ"מ ש"מ מדברי הגמרא שהביא רא"ף הנ"ל שאין אומרים שעיקר פוטר הטפלה אלא כשהיה הטפל עם העיקר מתחלה בשעת הברכה גם באוכלן במעמד אחד ולאפוקי ממה ששותין וכבר ברכו על המשקה ומצווים להביא לפניהם דבר למתק השתיה: