אדרבה יותר פשוט כו' אבל הרשב"א מפרש דכשהוא לרפואה השמן עיקר לכך מברכין עליו ב"פ העץ אבל כשאינו לרפואה האניגרון עיקר ומברכין עליו שהכל עכ"ל ב"י ויש לתמוה מה מפורש בדברי הרשב"א יותר ממ"ש רבינו גופא נעיל בשם ה"ג דכתב ג"כ דאין לברך אא"כ מכוין לרפואה ואי ליכא רפואה הוי אניגרון עיקר. וכן תמה ג"כ בד"מ על ב"י ומסיק וכתב וז"ל ובאמת שיש לתמוה אדברי רבינו בעל הטור על מ"ש כיון שנהנה למה לא יברך כו' דזה לא קאמרי החולקים עליו אלא אמרו שאינו מברך על השמן מטעם שהאניגרון הוא עיקר ולכן נראה לענין הלכתא כדברי ה"ג והר"ן והרמב"ם עכ"ל ועוד אמאי כתב רבינו דיותר נראה סברא ראשונה דכיון שהוא נהנה וכו' הא כבר כתב בה"ג דאניגרון עיקר מטעם דלא לרפואה היא ויש ליישב בדוחק דמשום דמלשון ה"ג משמע דכשיש רפואה מתהני מיניה ומש"ה מברכין על השמן וכשאין רפואה אין הנאה בשתייתו ולכך אין מברכין עליו ולכך כתב רבינו עליו דזה נהנה דהא עכ"פ נהנה מהשמן ומסתברא דיותר יש לברך מהנאה בלא רפואה אבל בדברי הרשב"א מפורש דאע"ג דיש הנאה מהשמן אפילו בלא רפואה מ"מ האניגרון עיקר וק"ל. ועיין בגמרא דף ל"ח דמשמע שם דיש חילוק בין אם השמן הרבה או לא ולפי זה אפשר ליישב ג"כ קושיא הנ"ל ודו"ק: