ובירושלים היו הופכין ז"ל הב"י ואין ללשון רבינו משמעות ובברייתא שם כתוב ובירושלים היו הופכין אכסנאי לנישואין. כלומר בירושלים לא היו חוששין לכך ואדם שהאכיל את חבירו באכסנאי היה הוא פורע לו שהיה מאכילו בנישואין ואע"פ שסעודת נישואין מרובה יותר מסעודת אכסנאי לא היו חוששים לדרך רבית. א"נ דה"ק דבני ירושלים נמי היו חוששין לדרך ריבית ולא היו אומרים בא ואכול עמי מה שהאכלתני וכדי שלא ישאר עליו זה החוב שהאכילו באכסנאי היה פורע לו כשמאכילו בנישואין דסעודת נישואין כיון שלא נעשה בשביל זה לא מיחזי דרך רבית כלל. והרמ"א כתב בש"ע אבל מותר לומר בא ואכול עמי ואני אוכל עמך בפעם אחרת ומותר לאכול עמו אח"כ אפי' בסעודה היותר גדולה עכ"ל. ונ"ל שכן פי' ובירושלים היו הופכין דכיון דמתחלה אין דעתו בדיבורו כדי שיאכל עמו אח"כ אלא לפייס לזה שיאכל עתה עמו אף שיאמר אני אוכל ג"כ עמך פעם אחרת בנישואין שהיא כפליים מזה לית ביה משום חששא וק"ל ורמ"י ג"כ כ"כ והאריך בלשונו ועיין בדרישה: