ואפשר דהאידנא שאין חוששין לגילוי כשרים לפי שטעם הרמב"ם מדאמרינן בע"ז דמים שנתגלו לא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו ולפי זה יפה כתב רבינו ואפשר דהאידנא דאין חוששין לגילוי ומותרין בשתיה כשרין אף לנט"י כלומר דלא תימא אע"ג דאין חוששין לגילוי ומותרין בשתיה מ"מ פסולים לנט"י כמו במים שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיתן שאע"פ שמותרין בשתייה פסולין לנט"י. זהו אינו אלא כיון שנתבטל הטעם ה"ל כמו קודם שנתגלו ב"י. ולפעד"נ זה דוחק גדול דמה ענין עשיית מלאכה למים שנתגלו כיון שלא נעשה בהן מלאכה לכן נראה דרבינו בא לאשמועינן דלא תטעה בפי' דברי הרמב"ם ולומר דהרמב"ם לא משום איסור שתיה אוסר מים גלוים אלא ה"ק מים שעמדו מגולים כשיעור שנאסרו ע"י אותו גילוי בשתיה משום דחיישינן שמא נחש שתה מהן אסורין נמי לנט"י משום חשש שמא עשו בתוכן מלאכה הדחת כלים וכדומה לו וא"כ אף הוא בזמן הזה יהיה אסור קמ"ל דלא אלא טעם הרמב"ם הוא משום דאינן ראויין לשתייה מחמת הגילוי ונפקא ליה דאי משום איסור מלאכה אוסר הרמב"ם לא ה"ל למימר דאמרו דאסור לרחוץ בהן פניו ורגליו. וממילא בזמן הזה מותר וק"ל: