שיעור טלית להתחייב בציצית כל שהקטן כו' וגדול אינו מתבייש כו' אבל אם אין הקטן כו' אף על פי שהגדול יוצא בה כו' פטור ולכאורה משמע דרבינו תרתי קאמר דבעינן שיהיה קטן בן ט' מתכסה בו וגם בעינן שהגדול יוצא בו ואם כן תימה למה לא סיים ג"כ בסיפא שאם אין הגדול יוצא בה אע"פ שהקטן מתכסה בה פטורה. וע"ק דיציאת הגדול בה לשוק אין לו התלות בשיעור טלית וא"כ למה התחיל שיעור טלית כו' משמע דהכל תלוי בשיעורו. וע"ק דמה טעם יש בדבר אם יש שיער בטלית מה לי ביציאת הגדול בו לשוק אטו היושב בביתו לא יתחייב בציצית ואי אפשר להבין דברי רבינו כ"א בהקדמת הגמרא והרמב"ם וז"ל הברייתא בפרק התכלת (מנחות דף מ') טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בה דרך עראי חייבת בציצית אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אע"פ שהגדול יוצא בה דרך עראי פטורה עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ג דציצית כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפים או יותר על ד' ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק וא"צ אחר לשמרו ולילך עמו ע"כ והנה דבריו תמוהין יותר מדברי רבינו שהוא דילג מה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה כו' ולא כתבו כלל. ועוד דמנ"ל לרמב"ם שיעור זה דבעינן קטן ההולך לבדו בשוק וכן מנ"ל לרבינו שבעינן קטן בן ט' כו' כיון שלא נזכר בגמרא וזה ודאי א"א בלא כוונה וטעם גדול. ונראה שדעת הרמב"ם ז"ל בקוצר מילי להורות לך שמה שאמרו בברייתא והגדול יוצא בה דרך עראי אינו תנאי כלל דא"כ יפלו בה כל הקושיות שהקשתי לעיל אדברי רבינו הטור אלא שהעיקר שבא בברייתא לאשמועינן הוא דכל טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו הוא שיעור טלית להתחייב ציצית ומפני שאי הוה תני הכי בקיצור לא הוה ידעינן באיוה קטן משערינן אם בקטן בן ד' שנים או בן ח' ט' שנים לזה תני והגדול יוצא בה לשוק פי' אם הקטן הוא כל כך גדול שאותו טלית שהוא מתכסה בו ראשו ורובו יוצא בו הגדול דרך עראי בקטן כזה משערינן וטלית שהוא מתכסה בו חייב בציצית אבל אם אין הקטן נרמז לעיל במלת גדול יוצא בו דהיינו במשל שהיא בן ט' או שהולך לבדו אם אינו מתכסה בטלית וה ראשו ורובו לא מיקרי כסות ופטור מציצית אפילו אם יש שוטה א' שיוצא בטלית קטן כזה לאו שמיה טלית. ובזה מיושב שלא תני נמי בסיפא אם הקטן מתכסה בו ואין הגדול יוצא בו איך הדין שוודאי כל שהקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו מסתמא כל גדול יוצא בו עראי לשוק וכן פירש"י ז"ל והגדול יוצא בה שאינו בוש לצאת בו בשוק ע"כ משמע דמילתא דפסיקתא היא שכל שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו ממילא כל גדול אינו בוש לצאת כו והא דלא תני בקיצור טלית שקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו חייב לאו מפני שהקטן מחויב בציצית אלא כל שהוא מתכסה בו ממילא הגדול יוצא בה לשוק אבל ודאי א"א לומר שזה לבד כוונת הברייתא לומר לך שכל טלית שהקטן מתכסה בו חייב בציצית הוא מפני שגדול יוצא בו ולא לאורויי לך שיעורא דטלית. דא"כ הו"ל למיתני טלית שגדול יוצא בה עראי חייבת ושאינו יוצא בה כו' אלא ודאי זה עיקר מה שבא לאשמעינן בברייתא הוא ששיעור הטלית משערינן באם שהקטן מתכסה בו או לא ואין חילוק בין אם הגדול יוצא בו או לאו ומה שאמר והגדול יוצא בה כו' הוא פי' השיעור וגם טעם השיעור רצונו לומר דמרמז כך שמיירי מקטן כזה שהוא גדול כל כך במסתמא כל גדול יוצא בלבושו עראי וזהו חדושא דברייתא. ולכן קיצר הרמב"ם ודילג מה שאמרו והגדול יוצא בו דכיון שאינו אלא לפרושי שיעורא ופי' בהדיא השיעור דהיינו שהולך לבדו בשוק והוא הוא השיעור שכתב רבינו דהיינו בן ט' כנ"ל דעת הרמב"ם וראייה לדברי מדברי הראב"ד שכתב שם על הרמב"ם ז"ל יפה אמר שלא בכל קטן משערינן אלא בזה שיכול לילך לבדו שהרי אמרו והגדול יוצא בה דרך עראי אלמא דלא בכל קטן משערינן עכ"ל הרי אם נדקדק בהראיה שהביא לדברי הרמב"ם הוא מבואר שפירש הברייתא כמ"ש שמה שאמרה והגדול יוצא כו' אינו תנאי אלא פירש השיעור. ובזה מבוארים ג"כ דברי רבינו וה"פ שיעור טלית כל שקטן בן ט' מתכסה בו ראשו ורובו שאז ודאי חייב בציצית בין אם הגדול יוצא בו דרך עראי או לאו וזהו שדקדק רבינו לכתוב שיעור טלית כו' וכן הרמב"ם ג"כ דקדק לכתוב ותהיה מדתה כו' כי עיקר דין זה שנלמד מברייתא זהו כמה שיעור טלית. ומ"ש וגדול אינו מתבייש כו' רצה ג"כ לכתוב מילתא בטעמיה דכל שהוא בן ט' מסתמא כל גדול מתכסה בו. א"נ בא לרמוז לך מניין לו שיעור זה ואמר שמרומז במה שאמרו בברייתא וגדול יוצא בו כו' וכמ"ש ולהכי לא סיים אלא במה שאם אין הקטן מתכסה בו שוודאי כל שהקטן מתכסה בו כל גדול יוצא בו דרך עראי. אבל אין כל גדול בוש לצאת בטלית קטן לגמרי שלפעמים אדם שוטה אינו חש ויוצא ודו"ק. ויען כי ראיתי בב"י שהאריכו מהרר"י אבוהב ומהר"י חביב לדבר בזה אמרתי לגלות דעתי. ואם גם דעתם כן מה טוב ואם לאו אני מדברי לא אזוז ודו"ק. וכתב בא"ח ששיעור קטן מתכסה ראשו ורובו פי' בארכו וברחבו. ומ"ש רבינו קטן בן ט' לפי שכל פחות מבן ט' צריך לשומרו בשוק והיינו שיעורא דרמב"ם: