תניא א"ר אליעזר בר' צדוק כך היה מנהגן של בית ר"ג וכו' מרן בב"י סי' תק"י כתב דר' ירוחם פסק כר"ג ונראה שטעמו משום דאר"א בר' צדוק [כך] היו נוהגים בית ר"ג וכו' ומעשה רב עכ"ל מרן וכתב מהרש"ל בים ש"ש סי' מ"ב על זה ולא נהירא נהי דמעשה רב הוי הכרע וכו' אבל הכא כך היו נוהגין על פיו ואין זה כ"כ הכרע ועוד אפילו את"ל דהוי הכרע היינו בין תנאי או אמוראי דלא ברירא לן כבר הלכתא כמאן אבל הכא דהלכתא כת"ק בכל דוכתא לית כאן הכרע וכו' עכ"ל ונראה דיש פנים הנראין לומר גם הכא מעשה רב שהרי בירוש' ריש ברכות אמאי דתנן דאמר ר"ג לבניו אם לא עלה ע"ה. חייבי' לקרות(ו) פריך ור"ג פליג על רבנן ועביד עובדא כותיה ומייתי מר' עקיבא ור' מאיר ורשב"י דפליגי ולא עבדי עובד' כוותייהו ומשני שניא הכא שהיא לשינון ואית דבעי למי' דאין יכולים לקיים דברי חכמים ע"ש ומאחר שכן שפיר יש הכרע ממה שהיו נוהגים בבית ר"ג כמותו על פיו דאלו לא הוה פשיטא ליה דהלכה כמותו או דאיכא רבנן כוותיה לא עביד עובדא הפך רבנן וגם מ"ש דהכא כבר נתבררה הלכה וכו' נדחה בזה כמבואר:
תניא ר"ש מתיר בתבואה וכו'. כתב הרא"ש מדהביא רב אלפס בריתא זו משמע דפסק ה' כר"ש ולא ידענא טעמא מאי. בעה"ע כתב דטעמא דת"ק כדגרסי' בירוש' אתיא דר"ש בשטת ר"ע וכו' אף אוכל נפש בהמה וכו' ות"ק דאסר ס"ל כר"י הגלילי ונ"ל דגמרא דידן פליגא אירושלמי דטעמא דר"ש דחזו למעבד מאכל אדם וגם לישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דמשמע דרבנן אסרי תבואה לפי שאין ראוי למאכל אדם בקטניות והרמב"ם פסק כת"ק וכן עיקר עכ"ל ויש להעיר דאימא דהרי"ף הביא הבריתא להודיע טעמו דר"ש דלא אתי כר"ע דאסר אף אוכל בהמה רק משום דהזי לאדם והן הן דברי הרא"ש עצמן ולא הוצרך לומר דהלכה כת"ק דזה פשוט ותו צריך להבין קשר דברי הרא"ש ועוצם כונתו. וי"ל דהרי"ף פסק לקמן פ"ב כר' יוסי הגלילי דדוקא מאכל אדם וא"כ אי סבר דהלכה כת"ק הכא כעלמא מאי אכפת לן לאוכוחי דר"ש לא סבר כר"ע כירושלמי אידי ואידי חד שעורא דהלכה כת"ק וגם אי נימא דת"ק כר' יוסי הגלילי שפיר נאה דהלכה כת"ק:
ומעתה אפשר לומר דכונת הרא"ש דהוא כתב ולא ידענא טעמא מאי. ולפי דברי הרב העטור דר"ש כר' עקיב' יקשה על הרי"ף דסתר דידיה אדידיה דהכא משמע דפסק כר"ש והוא פסק פ"ב כר' יוסי הגלילי לזה כתב דגמרא דידן פליג אירושלמי ואפילו דפסק הרי"ף כר"י הגלילי שפיר מצי לפסוק כר"ש לפום גמרין ואין לנו על הרי"ף רק שלא ידענו טעמו דפסק כר"ש:
אי נמי אפשר דהא דהביא הרי"ף הבריתא אינו מופת חותך דפסק כר"ש וכן תראה בשיטה מקובצת שכתב דאפשר דהרי"ף נמי סובר הלכה כת"ק ולא הביא הבריתא אלא לפרש דברי ר' שמעון כיון שהוא במשנה עכ"ל והשתא אם נמצא במקום אחר קצת גילוי שהרי"ף פוסק כת"ק טפי אית לן למימר שהרי"ף פוסק כת"ק והביא הברייתא לפרש דברי ר"ש ולא עלה על לב דיסברו דפסק כר"ש מאחר דיש גלוי דפסק כת"ק. אם כן אפה לדברי הרב העטור דת"ק כר' יוסי הגלילי ור"ש כר"ע כירושלמי הדבר מוכרע דפסק הרי"ף כת"ק דאתי כר"י הגלילי והבריתא הביאה לפרש ר"ש דוקא והוא הפך דברי הרא"ש דסבר דהביאה לפסוק כר"ש. לזה אחר שכתב דמשמע דהרי"ף פסק כר"ש הביא דברי הרב העטור ודחאם משום דכפי הרב העטור היינו מכריעין להפך דפסק כת"ק הפך דבריו אמטו להכי דחי לדברי הרב העטור דגמרין סבר איפכא וא"כ מדהביא הרי"ף בריתא דר"ש משמע דפסק כוותיה ולא נודע טעמו:
ועוד אפשר לומר דשעור המשך לשון הרא"ש הכי הוי דבתחילה כתב מדהביא הרי"ף בריתא דר"ש משמע דפסק הלכה כר"ש וכו'. ושוב הביא דברי בעל העטור ומאי דדחי מגמרין. ועוצם כונתו דהשתא יש מקום לומר דלעולם הרי"ף פסק כת"ק דאי כר"ש הו"ל לפרש בהדיא ומה שהביא הבריתא הוא לאפוקי הירושלמי דתלי הא באידך פלוגתא דר"ע וריה"ג וכל כי הא איבעי ליה לאודועי אגב אורחיה ואין ראיה דפסק כר"ש. והרמב"ם פסק כת"ק וכן עיקר. ולעולם דיש מקום לומר דגם הרי"ף כן דעתו זה אפשר לומר בדברי הרא"ש. אמנם הטור סי' תק"י ובקצור פסקי הרא"ש כתבו בפשיטות דהרי"ף פסק כר' שמעון ע"ש:
ברם מ"ש הרא"ש דגמרין פליג אירושלמי דטעמא דר"ש מפרש בגמ' משום דחזו וכו' וגם לישנא דמתני' וכו' לכאורה יש להעיר כמה הערות וכמה קושיות חדא דאי גמרין מפרש למילתיה דר"ש הוה ניחא דגמרין פליג אירושלמי דכל חד הנה זה עומד בדעתו ושיטתו. אבל הא דגמרין הוא בריתא והירושלמי אי אפשר לחלוק על הבריתא ומותבינן לאמוראי וסתמא דירושלמי מהברייתא ואיך שפר קדמיה דהרא"ש דהירושלמי פליג אבריתא. וזאת שנית דהרי גם בגמרין קאמר בבריתא שעורים ליתן לפני בהמתו ואיך קאמר דטעמא דר"ש משום דחזו למאכל אדם הרי שעורים לפני בהמתו קתני ומוכח כדאמרו בירושלמי דר"ש אתי כר"ע דאף אוכל נפש בהמה ולומר דט"ס הוא בש"ס ובהרי"ף והרא"ש חלוקה זו דשעורים לפני בהמתו ולתלות טעות בכל הספרים ול"ג לה הוא דבר שאין לו שחר. ועוד בה שלישיה לדעת הרא"ש דהרי"ף הביא בריתא זו לפסוק הכי תקשי דהוא פסק כר' יוסי הגלילי בפ"ב דדוקא נפש אדם ואיך הכא רוצה לפסוק כר"ש דשרי לשלוח שעורים דמצי לתתם לפני בהמתו והא לדידיה נפש אדם דוקא. ואת רב"ע מ"ש הרא"ש דלישנא דמתני' משמע דלא כירושלמי דרבנן אסרי לפי שאינו ראוי למאכל אדם אינו מובן דגם לירושלמי טעמא דרבנן דסברי כר"י הגלילי דנפש אדם דוקא ומשו"ה אסרי דלא חזו השתא לאדם ומאי קאמר. ועוד חמשית דבירוש' נמי קאמר תני משלחין חיטים שהן מאכל עסיסיות פול שהוא מאכל נדיות שעורין שהן מאכל בהמה ולכאורה נראה דהוי כבריתא דתני בגמרין שהרי הרי"ף הביא הגירסא בבריתא של חטים לעשות מהן עססיות ופירש הר"ן לעשות מהם עסיסיות מאכל חיטים וא"כ נמצא דגם בירושלמי קאמר חטים שהן מאכל עססיות והוא ראוי למאכל אדם ועלה קאמר בירושלמי דר"ש ס"ל אף נפש בהמה ואיך הרא"ש בא לחלוק את השוין דהבריתא דמוכח מינה הפך הירושלמי איתא נמי בירושלמי ועלה קאי ומוכרח דהירושלמי משום חלוקת שעורין שהן מאכל בהמה קאמר הכי וחלוקה זו נמי איתיה בגמרין. ועוד קשה קושיא ששית דבירושלמי אמרו לא כן תני משום ר"ש לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל אתיא ר"ש כשיטת ר' עקיבא כמה דר"ע אמר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל כן ר"ש אומר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל ע"כ בירושלמי וא"כ הרי בריתא מפורש' דר"ש תני לכל נפש אף נפש בהמה ואיך גמרין פליג על הירושלמי הרי מ"ש בירושלמי דר"ש סבר כר"ע הנה אמת נכון דהרי תני בבריתא בפירוש ר"ש אומר אף נפש בהמה ואיך קאמר דגמרין פליג דטעם ר"ש דחזי לאדם דמשמע דאינו כירושלמי דר"ש כר"ע והרי הכי אתמר בבריתא דר"ש קאמר בהדיא אף נפש בהמה ואיך אפשר דגמרין פליג אבריתא דר"ש גופיה אמר הכי. וכי תימא מאי אית לן עם הרא"ש תקשי בריתות אהדדי בריתא דגמרין עם הבריתא דר"ש קאמר אף נפש בהמה. ל"ק דגם בריתא דגמרין קאמר שעורים לתת לפני בהמתו והא אתיא כאידך בריתא דר"ש כר"ע:
ואפשר לישב הכל בשימת עין דבבריתא דגמרין קתני חיטים לעשות מהן לודיות ולגירסת הרי"ף של חיטים לעשות מהן עסיסיות. אמנם בירושלמי תני משלחין חיטים שהן מאכל עסיסיות פול שהוא מאכל נדיות שעורין שהן מאכל בהמה ומוכח דאינו ר"ל שיעשה תבשיל רק שהחיטים כמות שהן מאכל לעופות והפול הוא מאכל נדיות דהיינו מאכל מין בהמה או עוף וכמו שמסיים שעורים שהן מאכל בהמה זה נראה יושר כונת הבריתא אלא דמ"ש עסיסיות נדיות נראה ט"ס וצ"ל מין עופות או בהמות וכן נראה מהלשון דקאמר שהן מאכל וכו' ולא קאמר לעשות מהן כמ"ש המדקדק בלשון. ונמצא דהאי תנא דבירושלמי סבר דמאי דשרי ר"ש היינו שהוא מאכל עופות ובהמות ואתיא כדעתיה דר"ש וכר"ע. ועל זה קאמר דגמרין פליג משום דקתני הבריתא דמייתי חיטים לעשות מהן לודיות דחזו לאדם ולא תקשי להירושלמי מהך בריתא דהירושלמי סמיך על בריתא אחרת שהביא שם כאמור. ומאחר דאיכא תרי בריתות וגמרין אייתי הך בריתא ואידך לא עלה על שפתיו אמטו להכי קאמר הרא"ש דגמרין פליג ותלה הדבר בגמרא כלומר דהגמרא שלנו דמייתי הך סתמא דבריתא ושביק אידך. ובודאי גם גמרין סבר דר"ש אית ליה לכל נפש אף בהמה מדקאמר שעורים לפני בהמתו. ובברייתא דמביא בירושלמי דתני ר"ש הכי בהדיא לא נחלקו התלמודים אלא בתבואה של חיטים דירושלמי סבר דטעמיה דר"ש שהיא מאכל עוף ואתיא כר"ע. וגמרין סבר דיכול לעשות תבשיל באופן דחזו לאדם השתא למאכלו וכונת ר"ש לומר לת"ק דאפילו כפי דעתו דנפש אדם דוקא יש להתיר בתבואה דחזי לאדם ושפיר מייתי ראיה הרא"ש דגמרין פליג על הירושלמי בטעם ר"ש. ונ"מ טובא דאי טעמיה דר"ש כגמרין א"כ אף דיכול לעשות מאכל חיטין לי"ט בהתר סבר ת"ק דאין משלחין דאזלינן בתר רוב תשמיש החיטים בתבשילים ולא משגחינן אם יכול לעשות תבשיל בחטים שלמות וכיוצא ולפי הירוש' דר"ש שרי כדעתיה דאפילו לבהמה מינה דאי פליג ת"ק היינו כשאי אפשר לעשות שום תבשיל. אבל בעיר שנוהגים לזמנין לעשות מאכל מחטים עצמן יש מקום לומר דלת"ק שרי לשלח. ומשו"ה הוצרך הרא"ש לומר דגמרין פליג. ולפ"ז לת"ק אף דיכול לעשות תבשיל אינו משלח. וגם כפי זה לא תקשי להרי"ף דפסק כר"ש הגם דהוא פסק כר"י הגלילי משום דהחיטים יכול לאכלם וחזו למאכל אדם ובזה דוקא פסק כר"ש אך בשעורים לפני בהמתו לא פסק כמותו דר"ש אזיל לטעמיה דנפש אפי' בהמה ולא הוצרך לפרש הרי"ף דכבר מפורש בפ"ב בכתב מפרש דפסק כר"י הגלילי דאוכל נפש דאדם דוקא שרי והשתא בא הרא"ש לתת טעם לגמרין אמאי בחר ונקיט כבריתא זו דטעמיה דר"ש בתבואה דחזי למאכל אדם ורצונו של ר"ש לומר דגם לפי דעת ת"ק דהוא כר"י הגלילי דנפש אדם דוקא יש להתיר בתבואה דחזי למאכל אדם. והלא טפי הו"ל תלמודא דידן למנקט אידך בריתא דמייתי בירושלמי דכולא אזלא כדעתיה דר"ש דנפש אף נפש בהמה לז"א וגם לישנא דמתניתין משמע דלא כירוש' וכו' וביאור דבריו דאי ת"ק ור"ש פליגי בפלוגתא דר"ע ור"י הגלילי ומשו"ה פליגי בתבואה א"כ לא הו"ל לת"ק להסמיך הדבר לקטניות לומר אבל לא תבואה מאחר דהא מילתא בפ"ע והול"ל אין משלחין תבואה ור"ש מתיר ומדקאמר ת"ק דמשלחין קטניות אבל לא תבואה למדנו דר"ש מתיר תבואה משום דחזי למאכל אדם ולכן אמר ת"ק דתבואה אינה כקטניות דקטניות רגילי ליהנות בהם כך אבל תבואה רוב התבשילין העושים ממנה צריכה תקון וטחינה ואין משלחין. ור"ש מתיר בתבואה דחזי למאכל אדם. וזה סניף לגמרין דנקיט כהאי בריתא דמייתי. ומיהו אין זה דיוק חזק לאותוביה לירושלמי מיניה דהירושלמי לא חייש לדיוק זה ובהכי ינוח לנו מכל ההערות הנז' כאשר יראה המעיין בצדק:
אחרי כתבי ראיתי להרשב"א בס' עבודת הקדש בשער ג' שכתב וז"ל יש מי שהורה שאין משלחין חטים ושעורים ועדשים וכו' מדברי קצת גדולים נראה לי שאף אלו משלחין שהרי החטים ראויין לעשות מהן עססיות במכתשת קטנה או לעשות מהן קלי ושתיתא פול ועדשים וקמח וקלי וכן השעורים ליתן לפני הבהמה ויראה לי שזה עיקר עכ"ל הרי דהרשב"א פסק כר"ש כקצת גדולים ואפי' שעורים וכו' ומעתה מ"ש בבריתא והביאו הרי"ף שעורים ליתן לפני בהמתו הוא הלכה שלא כמו שכתבנו לעיל. ומוכרח לומר דסבר הרשב"א דגם לר"י הגלילי שרי כי אין בזה מלאכה ולא הוצאה וכן מתבאר ממ"ש הרשב"א בריש השער הזה דאין מוציאין תבן ותבואה מרשות לרשות להאכיל לבהמתו שההוצאה מלאכה גמורה ולא התירו אלא הטלטול שהוא מד"ס ע"ש:
וראיתי בחידושי הגדולים שנדפסו בריש ס' מעשה רקח בסוף דף ד' שכתב וז"ל וראיתי לרבינו משה ז"ל שהתיר בעדשים שכך כתב אבל משלחין קטניות וכו' וא"כ למה לא פסק בהם לאסור אם נחלקו ב"ה בכל אותם המנויים בבריתא דתניא ר"ש מתיר וכו' עד עדשים לעשות מהן רסיסין ואולי דעתו ז"ל דכיון דלא קתני במתני' אלא תבואה סתם ש"מ דלא נחלקו ב"ה אלא בתבואה בלבד ואין בכלל תבואה אלא ה' המינין בלבד וכדאסיקנא בנדרים ר"פ הנודר מן הדגן. הרשב"א ז"ל בת"ה. עכ"ל:
ואני שמעתי ולא אבין חדא מ"ש דב"ה נחלקו וכו' ש"מ דלא נחלקו ב"ה וכו' דנראה דחלוקה זו אינה מדברי בית הלל אלא סתמא דמתניתין הוא דתנן משלחין יינות שמנים וכו' והוא חלוקה אחרת וקודם לזה נשלמו דברי בית הלל. ותו דהרמב"ם כתב אבל משלחין קטניות מפני שמבשלן בי"ט וכו' ע"ש פרק ה'. ומה סימנים מצא דהתיר בעדשים אי משום דנקט קטניות. הרי משנתנו היא דתנן משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות אבל לא תבואה ומה שיפרש בקטניות דתני תנא יפרש בהרמב"ם. ואי משום שאיחר קטניות ולא תני לה בהדי שמנים וסלתות אין זה כדאי דידוע דהרמב"ם נזהר ושומר סדר הדברים ומשו"ה סידרן בסדר זה כאשר יראה הרואה וצריך להתישב בזה: