ונתתי שלום בארץ. פי' שאנו רואים שבפרשת התוכחה התחיל בברכות ואח"כ הקללות אך הברכות מועטות בט' פסוקים מפסוק ונתתי גשמיכם עד סוף פסוק והתהלכתי בתוככם. והקללות כ"ז פסוקים מפסוק ט"ז עד פסוק מ"ג ועוד שאמר בקללות ד' פעמים שבע על חטאתיכם הרי הקללות בכפלי כפלים מהברכות אך המתבונן היטב בברכות ובקללות יראה ויבין שהברכות מרובות מהקללות כי אצל הברכות אמר ונתתי דרך מתנה שכל הנותן בעין יפה נותן ועוד שנתן כל הטובות ביחד באופן שאין לבקש יותר שהשלום היא הברכה הכיללת כל הברכות ואמר עוד וכניתי עליכם והתהלכתי בתוככם עד ואתם תהיו לי לעם עליון על כל וגו' ויתן הכל ביחד בלא צרות עין אך אצל הקללות לא אמר ונתתי אלא יוסיף מעט מעט מה שצריך ליתן בפעם אחת יתן בשבע פעמים וזהו שבע על חטאתיכם וכמ"ש כי אתה אלהינו חשכת למטה מעונותינו (עזרא ט׳:י״ג) שאם היה נתן הקללות ביחד כמו הברכות היו כלים מקללה אחת אלא מפחידם בקללות הרבה אך מעט מעט שיוכלו להתקיים ואצל הברכות כתוב והקימותי את בריתי אתכם ובקללות כתוב בסוף הקללות ואף גם זאת וגו' להפר בריתי אתם הרי שהברכות מרובות הרבה מאד מהקללות:
ברכות מא' ועד תי"ו. עי' ב"ב דף פ"ח בא"א והכוונה לרמוז שהברכות הם הרבה כל הא"ב וקללות מוי"ו ועד ה' אותיות הסמוכות זו לזו לרמוז על מעוטם ועוד רמז וסימן שהיפך הוי"ו קודם הה"א שלפי הא"ב הה"א קודם לו' והיינו בתוכחת כי תבא שמתחיל בו' והיה אם לא תשמע וסיים ואין קונה שהוא סיום של קללה ממש. וכמ"ש בהדיא בתד"א סוף פרק ל"א העתקתיו בב"ר פר' א' סימן יו"ד אך בתנחומא בסדר ראה סימן ד' מסיים ביד משה וכוונתו על התוכחה שבפ' בחוקותי על ששם הוא סוף הפרשה של התוכחה ועי' ד"ר פר' ד' סוף סימן ב' מש"ש בשם הפסיקתא ענין ההפך הזה ועל היתרון שיש לברכות על הקללות על זה אמר חשבתי דרכי היינו דרך החיים ודרך המות שנתת לפני כמ"ש סוף נצבים ואשיבה רגלי וכל זה ע"פ מדה י"ז מפורש היטב בריש סדר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעו (ברכה מא' עד תי"ו) והקללה (שהקללה מו' עד ה'):