מי מתנבא פסוק זה. הנה בפסוק מפורש מריש פרשה ט"ו עד סוף פסוק ז' נבואת עזרי' בן עודד ומהו זה ששואל המדרש ומי מתנבא פסוק זה איזה ספק יש בזה ויתכן על שפסוק א' מבואר שהיא נבואה והבטחה עתידה אך פסוק ב' ג' ד' ה' ו' נראה דרך ספור מעבר והוה וא"כ יתכן שכותב הספר כתב אותם אך מאחר שפסוק א' ופסוק ז' הוא נבואת עזרי' בן עודד א"כ גם הפסוקים אשר ביניהם ג"כ נבואת עזרי' בן עודד.
שאין מדת הדין. שלא יתכן שיתנבא הנביא שלא יהיה לישראל אלהי אמת והיה די שיאמר ללא אלהים ותיבת אמת מיותר והלא אסא ודורו היו צדיקים ועבדו לאלהי אמת ע"כ דורש שפי' שלא עשו כפי הדין באמת או שלא נעשה בהם מדת הדין וכן מ"ש וללא תורה שהרי מפורש כי לא תשכח מפי זרעו וכמ"ש לעיל פר' י"א סימן ג' ע"כ דורש שעתידין סנהדרין לבטל ותשתכח ביאור ההלכות וירבו הספקות:
שדוחקים את הקץ. שיבא קודם זמנו ומביא ראיה מפסוק ותמהר ותורד כדה שזמן הורדת הכד היה כשתבא לביתה ולמען אליעזר הקדימה להוריד ואין זה מלשון מהירות וזריזות כ"א מלשון הקדמה וכן אמרו לנמהרי לב ובא לפרש מהו דחיקת הקץ היינו מ"ש צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה וגו' דמעתי לחם יומם ולילה זהו דחיקת הקץ וכן כל מזמור מ"ב זה עד מתי תשתוחחי נפשי ותהמי עלי על מ"ש איה אלהיך ועל אמר הנה אלהיכם וגו' גמול אלהים הוא ולא פירש למי ינקום ויגמול ועל פי מדה י"ז שמפורש בכמה מקומות שינקום מאויבי הש"י שהחריבו ביהמ"ק והגלו אותנו והשמדונו דורש כאן ע"פ מדה ט':
וכי ימים רבים. שמאחר שלא פירש כמה הם בהכרח ילמוד מאלו מימים שאצל אליהו או שאצל אחשורוש וילמוד סתום מן המפורש ועל כלם יקשה למה קורא אותם רבים שלא היו רבים כל כך באמת ובשביל דרשה זו הובא כל הענין לכאן ועי' דרשה זו בשמ"ר פר' א' סימן ל"ד ועי' מדרש אסתר פסוק בהראותו דף ק"כ:
ג' חדשים בראשונה. ובמדרש אסתר הגי' חודש בראשונה וחודש באחרונה ויב"ח באמצע:
ויהי בימים הרבים. וימת מלך מצרים שנאמר על זמן מיתתו עד שהועד מלך אחר לפי פשוטו ולפי הדרש על ימי צרעתו שהיו ימי מספר:
א"ר שמלאי. בסוף הפרשה והדוה בנדתה שאחר י"א יום של ימי זיבה מתחיל ז' של נדה שלכך קורא אותו התורה בנדתה ולא בזיבתה הרי שמדבר בדוה שהיא הזבה כנ"ל וגם בנדה שהיא אחר הזיבה שהתורה שוקלת צערה שגרמה חוה שתתקלל עם כל דורותיה:
שנים ושלשה ימים. היא הזבה שרואה דם ב' וג' ימים נקראת בשם מיוחד נדה על שם שנדה ומתרחקת מבעלה ומכל ב"א טהורים כמ"ש והדוה בנדתה כפשוטו שקורא לדוה וזבה נדה וכן לנדה בימי נדה וקראה אותה התורה בשם נדה על ששוקלת התורה בצער האשה כנ"ל אנו כנסת ישראל שפירשנו וכו' על אחת כמה וכמה שהקב"ה מרחם עלינו וקורא אותנו נדה כמ"ש כטומאת הנדה היתה דרכם לפני וכמ"ש היתה ירושלים לנדה ביניהם וכשם שנדה חוזרת לטהרתה כך אנו יחזירנו הקב"ה ויטהרנו ב"ב: