איש כי יהיה זב. ותיבת איש מיותר וכמ"ש בסוף הסימן:
עקביא בן מהללאל. אבות ריש פ"ג וכל זה בקוה"ר פסוק והסר כעס וכו' וזכור את בוראך דף קי"ד ב' ובפתיחתא כ"ג דאיכה דורש כל הענין דרך רמז על ישראל וכאן כפשוטו:
שלשתן דרש ר"ע. בקוה"ר שם גורס דרש עקביא:
אלו ימות המשיח. בקוה"ר שם הגירסא אלו היסורים שלעת זקנה תאמר שאין אתה חפץ בהם והגירסא אלו ימות המשיח אין לו שייכות כאן כלל כ"א למ"ש בפתיחתא דאיכה שם שדורש כל הענין על כלל ישראל ע"ש בהדיא:
זה קלסתר פנים. כשהאדם שלם בבריאותו ובמעמדו:
והירח זה החוטם. שהחוטם מיוחד לחוש הריח וזה ע"פ מדת ממעל ובקוה"ר שם הגירסא האור זה החוטם והירח זה המצח שע"י החוטם ניכר פני האדם כמ"ש במשנה יבמות פרק ט"ז משנה ג' אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כמ"ש לקמן בסמוך והמצח חצי עגול כמו הירח:
אלו ראשי לסתות. בולטין מן הפנים ככוכבים וכל זה ע"פ מדת ממעל:
ושבו העבים אחר הגשם. משל על הצער והדמעות כמו שאחר העבים המחשיכין האור יורד גשם כך אחר הצער בא הדמעות:
בא להטיל מים. דומה לגשם מקדימים אותו הנקבים גדולים המוציאים עבים:
ארכובותיו. שכל בית הגוף נכון עליהם עי' קוה"ר גי' אחרת:
צלעותיו. עצמות הצלעות שמן השדרה הם חוזק הגוף וכן הזרועות משמשי הגוף:
ובטלו הטוחנות כי מעטו. שני כ"מ בטלו משמע שבטלו לגמרי ואח"כ אמר כי מעטו ולא בטלו ע"כ דורש ובטלו הטוחנות על ההמסס שנתבטלו כחו מלבשל. ומעטו על השיניים שמתמעטים בזקנם:
בארובות. שהעינים נתונים בחלל שלהם כמו חלון בארובה:
שאין ההמסס טוחנן. שאינו מעכל המאכל ונסגרים נקבי היציאה ונעצרים:
ליסטים אתאן. ויקום ממקומו להחבא שיחלש המוח וכח המדמה וטועה בהרגשיו:
שפתותיו. בוני הדבור והשיר וזהו בנות השיר:
הכליות. דורש בנות מלשון בינה כי הכליות יועצות:
חיתיתו של דרך. בקה"ר הגי' איזיל לא איזיל אמר לא איזיל:
וינאץ השקר וכו'. בקוה"ר שם הגירסא בהיפך וינץ השקד זה לוז השדרה ויסתבל החגב אלו הקרסולי' וינאץ השקד שיהיה פורח בלוז והשקד ויהיה בולט מן הגוף מחמת כחשות הזקנה זה העצם הקטן של השדרה שדומה ללוז ואגוז קטן ושקד ויסתבל החגב שהקרסולים סובלים הגוף שעומד עליהם והקרסולים הם מסימני טהרה של החגב שיש לו קרצולים כמ"ש חולין נ"ט:
מציץ. שם הגי' מניץ כמ"ש וינץ והכוונה אחת על הפריחה והבליטה:
זה התאווה. כמ"ש לקמן פר' ל"ד האביון שתאב לכל ומ"ש ותופר היינו שתופר הברית והשלום שבין האיש והאשה כמ"ש שבת ומטיל שלום בבית בטל:
רחוקות. העין שהיה רואה מרחוק עתה צריך לקרב העין אל הדבר או הדבר אל העין:
שכל צדיק וצדיק. עי' שמ"ר פר' נ"ב סימן ג' ועי' לקמן פר' כ"ז סוף סימן א' עדן בפני עצמו:
התולעים. הסובבים בקבר על האדם כמו הבריות על השוק ואין מוחה ומי שרואה סופד על האדם:
חוט השדרה. ארוך כמו חבל ולבן ככסף:
זו גולגולת. גולה הוא הראש כמ"ש וגולה על ראשה וכמ"ש רישא דדהבא:
גרגרת. חבל הכסף שמחבלת הכסף גולת הזהב בחילוף ג' בכ"ף כולת שמכלת את הזהב והוצאת המאכל עי' בקוה"ר שם:
זו כרס. שדומה לכד עגול ובולט. על המבוע זה בפה שנובע תמיד לכלוכית מהכרס והדמיון שבכד שואבים מים מן המעין והמבוע כך הכרס שואב המאכל מן הפה:
דכתיב אך בשרו. עליו יכאב ונפשו עליו תאבל בזמן שמכרת אותו וזהו עליו:
דתנן אין מעידין. נרשם לעיל סימן זה:
גלגליא דצפורי. כמ"ש לעיל פ"ח סימן ו' שציפורי יושבת בהר והבארות עמוקות וצריכים גלגלים עם חבל ארוך וכשמשתבר נופל הכל אל הבור ואבדה כל פעולתו. רגביא דטבריא שיושבת בעמק והמים קרובים לשפתו ונופלים שם רגבי אדמה ומ"ש גלגל פי' כמו גלגל וגרגיר מלח ופי' שמתמלא פיו צרורות אדמה. וזהו מליצת מתקו לו רגבי נחל שממלא פיו ואינו פולטם: