ר' תנחומא. ב"ר פרשה מ"ב ריש סימן ג' במ"ר פרשה י"ג ריש סימן ה' בריש מדרש אסתר במדרש רות פסוק ושם האיש אלימלך מגילה דף יו"ד ושם בב"ר הגירסא ר"ת בשם ר' חייא ור' ברכיה בשם ר"א אמרין וכאן צריך להגיהה כמו שם וכל הענין בתנחומא סדר שמיני סימן ט' כמו כאן:
וחמשה הן. חמשה פעמים כתוב בתנ"ך ויהי בימי. א' ויהי בימי אמרפל. ב' ויהי בימי אחז. ג' ויהי בימי יהויקים. ד' ויהי בימי אחשורוש. ה' ויהי בימי שפוט השופטים. ובכל ה' אלו הדוחק והקושי מבואר שבד' אלו ויהי בימי אמרפל ויהי בימי אחז ויהי בימי יהויקים ויהי בימי אחשורוש שהיה המעשה בהם בעצמם מה תועלת במה שאומר שבימיו היה בו המעשה וא"כ הוא מיותר לגמרי. ואצל שפוט השופטים אף שלא היה המעשה בהם עצמם הקושיא מבואר שבא לפרש באיזה זמן היה המעשה וסתם שהרי ימי השופטים היו ערך ארבע מאות שנה והיה לו לומר זמן מסוים בימי שופט פלוני אלא שבכל אלו הכוונה לדרוש שהיה ווי וצרה בימיהם לבד המעשה שמספר:
מה צרה היתה שם עשו מלחמה. שמלכים אלו אמרפל אריוך וכו' חדשו צרה זו בעולם שיהיה מלחמה שעד עתה לא היה מלחמה וכמ"ש ב"ר פרשה מ"ב סימן א' מפסוק חרב פתחו רשעים עי' מש"ש בשם הילקוט בהדיא זהו לפי פשט הכתוב ודרשו עוד שהיה צרה אחרת שעיקר כוונתם להרוג את אברהם ולכך התגרו תחלה בסדום שישב שם לוט ושבו אותו כדי שיבא אברהם להצילו ויהרגו אותו ודרשה זו היא הכרעה לשני כתובים מכחישים שהתחיל ויהי בימי אמרפל הרי שהיה אמרפל הראשון והעיקר ואח"כ אמר בא כדרלעומר והמלכים אשר אתו הרי שכדרלעומר הוא העיקר והשאר טפלים לו והכריע שעל שעיקר הכוונה היה על אברהם ואמרפל הוא נמרוד שהיה מעולם שונא לאברהם והוא הפילו לכבשן וכמ"ש ב"ר שם מ"ב סימן ד' עי' מש"ש ולעורר המלחמה היה הוא העיקר והראשון כנגד אברהם אך מנהיג מלחמה זו והגבור שבכולם היה כדרלעומר:
ונזדווגו לו. לשון זה נוהג במדרש על ההתחברות לכוונה רעה:
אברהם אוהבו. כמ"ש זרע אברהם אוהבי. וכתיב בו ונברכו בך כל משפחות האדמה והיינו מ"ש במשל שבשבילו היה נזקק למדינה שנברכו כולם בשבילו:
באו כשדים. הוא אמרפל ועמו שהוא מלך שנער ושנער הוא בבל וכשדים:
וישובו ויבואו אל עין משפט. הקשה לו מ"ש וישובו משמע שכבר היו בעין משפט ועתה שבו עוד הפעם. ועוד שלא מצינו שעיר קדש תקרא עין משפט ע"כ דורש ע"פ מדה כ' וע"פ מדת ממעל על אברהם שהיה חביב בעולם כבבת וגלגל עין ועשה משפט בעולם כמ"ש כי ידעתיו וכו' לעשות צדקה ומשפט וקידש שמו של הקב"ה באור כשדים ע"י נמרוד מכבר ועתה שבו נמרוד ועמו עוד הפעם להרגו וזהו וישובו:
מושך את יונקתו. ובנמשל יונקתו היא התורה המחיה אותנו כמו המינקת לילד ולא עשה בפעם אחד לבטל גדולים וקטנים יחד שהיה מתירא שימרדו בו ישראל ולא יפעל כוונתו על כן עשה מעט מעט. תחלה ביטל התינוקת שאחז רצה שיתאחזו ישראל כמו הגוים עובדי כוכבים ומ"ש אם אין רועה אין עולם אמר המדרש כן לפי האמת אך לא כיפי כוונת אחז. ובמקומות שציינתי גורס במשל כך אמר אחז ובנמשל גורס כך היה אחז סובר:
אין ב"כ וב"מ. ובב"ר שם גירסא אחרת והכל אל מקום אחד וכוונה אחת:
צור תעודה. כמ"ש הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל היינו מ"ש בפרשה הקודמת על אחז לכן יתן ה' לכם אות הנה העלמה הרה ויולדת בן וגו' וא"כ גם הפסוק צור תעודה ג"כ מדבר באחז שאמר לו ישעי' לא תועיל בכוונתך להשכיח התורה מישראל כי וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב משמע שלכך יחכה לו על שהוא מסתיר פניו מבית יעקב אדרבה שהיל"ל וחכיתי וגו' המושיע לבית יעקב לכן מחכה לו ע"כ דורש ע"פ מדה י"ז שבמקום שכתיב בתורה ואנכי הסתר אסתיר שם כתיב כי לא תשכח מפי זרעו אע"פ שזה כתוב על השירה דעת חז"ל שהשירה היא התורה כמ"ש בד"ר סוף פרשה ט' עמש"ש בפירושי שם:
וכי ילדיו היו. כפי המבואר בפרשה ז' ח' שילדיו שנתן לו ה' אחד מהר שלל חש בז והשני עמנו אל היו לאותות כמפורש בפרשה על שישללו הגוים אותם בימי אחז ושבימי יחזקיהו יושיע אותם וזהו עמנו אל אך אין להם שייכות אל התורה שלא תשכח שמדבר בפסוקים כאן צור תעודה ע"כ דורשים שמ"ש כאן ילדיו ע"פ מדה כ' אא"ע לבנים שילד ת"ע לתלמידיו שנקראו בני הנביאים וכמו שדרשו על פסוק ואלה תולדות אהרן ומשה שבני אהרן הם בני משה על שלמדם תורה וכמ"ש רש"י בריש במדבר ואמר ישעי' לאחז לא תועיל לשכח התורה כי תלמידיו ילמדו אותה לישראל ועל שאתה חושב לסלק השכינה מישראל לא תועיל ג"כ כי הנה אנכי והילדים וגו' מעם ה' צבאות השוכן בהר ציון:
ויהי בימי יהויקים. בריש ירמיה דברי ירמיה אשר היה דבר ה' אליו בימי יאשיהו מלך יהודה ויהי בימי יהויקים עד תום עשתי עשרה שנה לצדקיהו ולא אמר ויהי בימי יאשיהו רק ויהי בימי יהויקים ע"כ דרש שעיקר הצרה היה על ידי רשעת יהויקים. וענין המשל והנמשל שיונה הנביא כשניבא על נינוה עיר של גוים שמעו לו ונתיראו ועשו תשובה ועל יהויקים שהיה בביהמ"ק ובירושלים לא שמע ולא נתירא וצעקו עליו הכל ווי:
שלש דלתות וארבעה. פירוש תיבת וארבעה כמו הרביעי כמ"ש סוף משלי שלש הנה לא תשבענה וארבע לא אמרה הון שפי' הרביעי. ודלתות פירושו כאן על הפסוקים וכמ"ש לשקוד על דלתותי. ועי' מ"ש בפירושי בב"ר ריש פרשה א' בשם מדרש תהלים ומשמע כשקרא ג' פסוקים וארבע עדיין לא קרע ובפסוק ה' היו צריה לראש שהוא שנוגע לו בעצמו שלא יהיה הוא המלך רק מי שיצר לירושלים:
מקטף בעוללות. ענבים רעים שאינם עיקר הכרם. ואחד לזנב באשכולות שהם מעיקר הכרם אך עם כל זה מאחר שהגפנים קיימים יכולים לגדל אחרים. ואחד מעקר בגפנים ולשרשם שלא יגדל עוד אחרים כך פרעה גזר להרוג הבנים התטנים ולא מלאו לבו להרוג הגדולים ולא שלט בחכמיהם הם כל שבט לוי ובעמרם ובית דינו שהיו הגדולים במצרים אך נבוכדנאצר שלט בחכמיהם וגדוליהם ועכ"ז הניח השורש הם כל בני הגולה שיגדלו חכמיהם וגדולים אחרים אך המן ביקש לעקור הגפן כולו עם שרשיו:
חרש אלף ומסגר אלף. דורש מ"ש והחרש והמסגר שהיל"ל החרש והמסגר אלף אך והחרש והמסגר משמע שכל אחד לבדו היה אלף כאלו כתוב והחרש אלף והמסגר אלף ודעת רבנן שא"כ היל"ל והחרש אלף והמסגר ולמה אמר אלף לבסוף אלא שהכל ביחד היה אלף:
תלמידי חכמים. חרש כיון שפותח פיו נעשו הכל כחרשין והמסגר שסוגרין ופוסקין ואין פותח:
הבוליותים. פי' בולי עשירים ובעבור גדולתם ויראתם נעשו הכל כחרשין וסוגרין ואין פותחין וכן הענין ביועצים:
בכל ביעתא. עי' מ"כ ויהי בימי אחשורוש ועי' מדרש אסתר פסוק זה:
גבאי טמיון. מי שגובה ממון השייכים לאוצר המלך:
תלו אותו וגבו אותו. שתלו אותו ליסרו עד שימסור כל מה שבידו:
הנשפט עושה לדיין. וזהו שפוט השופטים ששפטו את שופטיהם:
אתם מבזים שופטיכם ומחרפים אותם אף אני אתן לכם חרפת רעב כמ"ש חרפת רעב בגוים ולהפך ואכלתם אכל ושבוע וגו' ולא יבושו עמי לעולם:
ועבדא פלגא. ששמעון בר אבא אמר שויהי צרה ושמחה והוא אמר שאין אלא צרה ולא שמחה והיה שמחה כן הוא שם בב"ר ומ"ש כאן ר' ישמעאל שם בב"ר איתא ר' שמואל ב"ר נחמן:
ויהי אור. והוא שמחה וכדברי שמעון ב"ר אבא:
אור שברא. ב"ר פרשה ג' סימן ו' וש"נ ומבואר:
יום שני יום שלישי. ואם על שעתידין לכלות הרי כבר נשמע מויהי של יום ראשון כמ"ש ב"ר פרשה י"ב סימן ד':
צריכים עשיה. כמ"ש ב"ר פרשה י"א סי' ו' ומרומז במ"ש אשר ברא אלהים לעשות כל מה שבא צריכים עשיה לגמרו ע"ש:
אותה רשעת. אשת פוטיפרע ואם לא היה מצליח לא היתה נותנת עיניה עליו ובעבור זה ניתן בבית האסורים י"ב שנה ואין זה שמחה:
שבו ביום שנבנה. פירוש שנגמר בנין בית המקדש כמ"ש מ"א ח' ויעלו את ארון ה' ואת אוה"מ ואת כל כלי הקודש אשר באהל ויעלו אותם הכהנים הלוים פי' לגנזם:
ויהי ה' את יהושע. וכתיב מיד אחריו וימעלו בני ישראל מעל בחרם וכל הענין של מפלת מלחמת העי ושם כתיב ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש ואם היה אומר מספר שלם כשלשים כארבעים היינו אומרים שעל כן אמר בכ' אף שחסר אחד או יתר אחד שטוב לאחוז במספר שלם אך מאחר שאומר כשלשים וששה אם היה רק קרוב למספר זה הי"ל לומר ל"ה או ל"ז ע"כ דורש כשלשים וששה איש להורות שהיה איש אחד ששקול כשלשים וששה ואיזה חשיבות במספר זה של ל"ו ע"כ דורש שהכוונה על רובן של סנהדרין שכל התורה תלויה בשבעים סנהדרין שבלשכת הגזית וכל דין נפסק ע"פ רובה של סנהדרין שרובה ככולה וזהו החשיבות של מספר ל"ו וכדמות רמז על זה במלכים א' ד' י"ג לו חות יאיר בן מנשה שיאיר הוא הל"ו ודו"ק ועי' סנהדרין דף מ"ב ב"ב דף קכ"א:
אמרינן דילן. על ויהי. עתה אמור דילך על והיה:
איפופסין שלמה. עי' איכה פסוק תם עונך ד' פ' באריכות ושם גורס אפוכי שלמה וכן הגי' בב"ר שם איפוכי ופי' תשלומים שלמים וכמ"ש במדרש תהלים ריש מזמור ג' שמחה לצדיק עשות משפט שמחה לצדיקו של עולם שעשה מדת הדין בביתו ע"ש: