להבל דמה. ודעת המדרש שהבל פירושו אויר של חום והוא לשון חכמים במסכת שבת דבר שמוסיף הבל ושאינו מוסיף הבל:
ששופת שבע קדרות. כנגד שבעה הבלים שכתוב בפסוק זה הבל הבלים הרי ג' הבל הבלים עוד ג' הכל הבל הרי שבע ואם יוכפלו ז' הבלים יחד יתכן שיהיה בהם ממש ע"כ דורש באופן שאין בהם ממש והיינו שהקדרה התחתונה לבד חמה שכל מה שמוסיף עליה קדרה מתמעט חומה של עליונה עד שאין לעליונה שום חום:
ויעשם כצל. אין הכוונה שדוד בא לפרש דברי שלמה שהיה אחריו אלא הכוונה עלינו שאנו מוצאים דבר בדברי נביא אחד סתומים ואנו לומדים פירושו מדברי נביא אחר המפורשים. וגם באמת כל דברי תנ"ך נאמרו בסיני וכל נביא גלה דבר ממנו בזמנו ולמדים זה מזה ואין בהם קדימה ואיחור בנבואות רק במעשים:
יש בו ממש. פי' הרי הצל מתקיים כל זמן שהשמש כנגדו הרי הצל לאחריו ע"כ דורש על צל עוף הפורח ועובר ושמואל מוסיף עוד על צל דבורים פורחים כי העופות עכ"פ רואים מהם צל בעת פריחתם ויש עופות גדולים שעושים צל גדול אך הדבורים הפורחים בעבור קטנם ודקות כנפיהם אין ממש בצלם העובר:
ז' הבלים שאמר קהלת. פי' שאמר בפסוק ב' לבד מ"ש בכל ספר קהלת שהם רבים ומניתי בקונקורדאנציא יותר משלשים:
באסקפרסטני. לא הובא בערוך ובילקוט כאן ליתא רק בערוך ערך אספקיסין פי' בלשון רומי נכבד וחשוב:
פושט ידיו בביבין. נראה דצ"ל בביבין הם הצינורות של שופכין מקום רפש וטיט:
קופץ כגדי. בלא תועלת כלל רק מעשה שובב בשחוק:
בן עשרים כסוס. רץ לצורך ותועלת:
כחמור נתון עליו אוכף נעשה בעל מום לתורה ילקוט כאן:
הרי הוא כקוף. תמונת איש בלא דעת:
אע"פ שהוא זקן מלך. כמו בן שנה שדומה למלך וכמ"ש בן שנה שאול במלכו:
בשני יהי רקיע. סובר שרקיע זה אינו שמים שנברא בראשון אלא בריאה אחרת שמבדיל בין מים למים ואינו סובר כמ"ד יחזק הרקיע של יום ראשון ועי' ב"ר ריש פרשה ד' וסובר שהוא רקיע השני שבו המאורות וכל הכוכבים וצבא השמים ע"כ הביא עליו הפסוק ונמקו כל צבא השמים ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול:
והחרים ה' את לשון ים מצרים. הנה באמת חורבן המים והמים הוא בכלל פסוק שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה אלא תפס פסוק שמיוחד אצל מים ובילקוט כאן הגירסא בשלישי כתוב תדשא הארץ דשא וכתיב וכל עשבם אוביש:
אסף עוף השמים. וס"ד ודגי הים. ילקוט שם:
בששי נעשה אדם. ותחלה כתוב שבששי נבראו בהמה ורמש וכתיב אסף אדם ובהמה:
בשבת מאי אית לן למימר. איזה הבל יתכן לומר על שבת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים ומתרץ שהבל של השבת הוא על העובר במזיד שחייב מיתה והוא דבר שאינו בנמצא כ"כ ובשוגג מתכפר בקרבן והבלו מעט:
אדם הראשון אמרו. ב"ר סוף פרשה כ"ב וש"נ ועי' פר"א פרק י"ט באריכות ועי' כל מאמר זה במדרש תהלים מזמור צ"ב עד ומה בראו בשביעי שבת חוזר ומסתכל כאן וכאן למצוא בו פגם ולא מצא אלא כולו קדושה ומנוחה אר"י אחר כן הסתכל וראה שאדם חוטא בה ומתחייב בנפשו אמר גם זה הבל הרי שבעה: