זה שכעס זה משה. והשני פסוקים שלפני פסוק זה אל תבהל היינו פסוק כי העושק יהולל חכם וגו' טוב אחרית דבר וגו' נדרשים על משה בשמ"ר פרשה ו' סי' י"ב וע"כ דורש גם פסוק זה על משה שהפיג כעסו ואפו בשברון הלוחות:
שאפיג את חמתי. על ידי שאשבר איזה דבר מהעולם הנה יש לי לכעוס הרבה יותר ממך ויש בידי במה להפיג חמתי:
ומה יש לי לעשות. כי שברתי ואיך אוכל לתקן זה וזהו פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים עד אשר שברתי אתה שברת ואתה מחליף:
לא היו מופקדים. וכי לא היו מופקדים אצלך דרך פקדון עד שתמסור לישראל ואתה מחויב לשלם:
עשה עצמו כאלו היה כועס על ישראל. חלילה לומר שהדברים כמשמעם שעשה משה ברמאות לגנוב דעת עליונה והקב"ה השיב לו ע"י שיעשה עצמו כעוס שני פנים בכעס אין זה דרך חז"ל והמדרשים אבל תוכן הענין שבעת שחטאו ישראל היה משה בצרה וצער גדול מכמה פנים. אחד על שקינא לכבוד ית"ש איך ימצא מי שימרה אותו אף כי ישראל שהטיב להם יותר וגדלם. והב' היה צר לו על שישראל יענשו בחטאם והיה גם הוא בכעס גדול על ישראל אך יתן מקום לכעסו לא יוכל להתפלל עליהם ועל שהיה עניו גדול מכל האדם וסבלן בהחלט היה סובל וכובש כעסו כדי שיוכל לחונן דעתו לבקש עליהם רחמים אך אצל העגל שראה שהכעס עליהם מהש"י גדול מאד לכל ולהשמידם התיאש משה לשעה מהתפלה ונתן מקום היפך מדת ענוותו לכעוס על ישראל ולהצדיק דין הקב"ה וכמפורש בעזרא ט' י"ד הנשוב להפר מצותיו וגו' הלא תאנף בנו עד כלה וגו' צדיק אתה וגו' הננו לפניך באשמתנו עד שקם שכני' בן יחיאל ועורר אותו כמפורש שם כל הענין וכן כאן שאם לא היה הקב"ה כביכול נותן מקום למשה שיתפלל היה משה מיואש מלהתפלל והיה בכעס על ישראל כמו הקב"ה וזה כוונת המדרש במ"ש עשה עצמו כעוס כנ"ל וכאשר לא מלאו לבו לבקש רחמים על ישראל ביקש על עצמו שיעשה לו כמו שיעשה לישראל שמאחר שמנית אותי על ישראל עם שחטא לך ואתה בכעס עליהם עד שנתת עליהם עונש לכלותם ולמחות את שמם ואין מידך מציל בכן מחני נא גם אני עמהם ואז היה כל הענין מ"ש ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה ושם כתוב ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וזה היה כששבר את הלוחות וצוה לו שיחליף אותם ואז שב משה אל ה' קודם פרשת ויחל משה ואעפ"י שפרשת ויחל משה קודם הרבה למ"ש וישב משה וגו' ודבר ה' אל משה פנים אל פנים דעת המדרש שלא יתכן לפי פשוטו שהרי כתיב ויהי ממחרת וגו' ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם למה הוצרך לזה הרי כבר כתיב ויחל משה עד וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו אלא שכל ענין של ויחל משה וגו' וינחם וגו' היה אחר שאמר ועתה אעלה אל ה' ואחר שאמר מחני נא ואחר שכתוב פנים אל פנים אז ויחל משה עד וינחם ה'. דוק בכל זה מאד ועי' בדרך דרשה זו בשמ"ר פרשה מ"ה סי' ב':
נותן צונן הוי נותן רותחין. פי' כשיראה את הקב"ה בכעס קטן אז יהיה משה בכעס גדול וגירסא זו צ"ע כי למה יצוה את משה שיכעוס בעת שלא יכעוס הקב"ה אך בשמ"ר פרשה מ"ה סימן ב' הגירסא כשיהיו פניך כעוסות יהיו פני מרצין את פניך וכשיהיו פני כעוסות יהיו פניך מרצין פני:
והרי בניך מרים וכו'. עי' שמ"ר פרשה מ"ג סוף סי' ג' טעם לדברים אלו מענין מי מרה וכאן קיצר שסמך עצמו על מה שמבואר שם ומ"ש ד"א נראה מיותר:
א"ר סימון למה הדבר דומה. עי' שמ"ר פרשה מ"ב ברכות דף ל"ב א' וחולק על דרשה ראשונה וסובר שהפרשיות כסדרם שמ"ש ויחל משה היה מיד אחר שאמר הניחה לי קודם שירד:
עקור העליונים. עי' ב"ר פרשה ל"ד סי' י"א ומש"ש ופרשה ע"ו בסי' א' וכאן פי' שאפי' בלא שבועות אבות עכ"פ הם בכלל שבועות נח שנשבע בשמים ובארץ:
ואם כן. צ"ל ואחר כן:
חשוב אותם כסדום. עי' ב"ר סוף פרשה מ"ט עי' מש"ש:
שמונים צדיקים. שמ"ר פרשה מ"ד סי' ז' איתא שאמר שיעמיד לו יו"ד צדיקים ושם חושב את משה ואת יהושע וא"כ לפי מ"ש כאן שחושב גם נדב ואביהוא הרי כאן ט' ולא יחסר אלא אחד ויותר צ"ע שהרי מפורש בפסוקים שהביא מע' זקנים שנתמנו באוה"מ. והיינו בעת קברות התאוה כמפורש בסדר בהעלותך וכשחושב אלו הע' זקנים איך חושב נדב ואביהוא שמתו קודם שנתמנו הע' זקנים ביום שהוקם המשכן ביום ראשון לחודש ניסן ומינו זקנים אחר עשרים בעיר ויש ליישב כונת המדרש שמאחר שנתמנו לזקנים ונביאים הרי שהיו מעולם צדיקים מקודם לכן בעת העגל שהיה ביניהם רק עשרה חדשים וכמ"ש אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכמ"ש בהדיא במ"ר פרשה ט"ו סי' כ' שהיו שוטרים במצרים ועדיין צ"ע למה לא חשב משה ויהושע גם צ"ע דכאן חושב שמונים צדיקים ובשמ"ר פרשה מ"ד סי' ז' לא ביקש אלא י' צדיקים וכאן ביקש שמונים. ואשר נראה לי בזה דבר אמת וברור דכאן אינו מדבר בעגל רק במרגלים שגם בחטא מרגלים הזכיר זכות אבות והתפלה שכתיב כאן בסדר עקב היה בין העגל ובין מרגלים וענין המרגלים היה אחר קברות התאוה ואז היו הזקנים שנתמנו באוה"מ וע"כ דקדק כאן המדרש להביא הפסוקים של הדינים שנתמנו באוה"מ בקברות התאוה כי מקברות התאוה נסעו לחצרות ומחצרות לפארן ומפארן שלחו המרגלים וכמ"ש בסדר עולם פרק ח' וראיה לדבר שבמרגלים ביקש משה בזכות אבות היינו מ"ש בעקב דברים ט' פסוק כ"ג ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע ובפסוק כ"ה הנ"ל כל הענין ובפסוק כ"ז זכור לעבדיך ובפסוק כ"ח פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה' וזה היה בתפלת מרגלים ולא אצל העגל כמפורש בסדר שלח לך ואעפ"י שבסדר שלח לך אינו מפורש שהזכיר זכות אבות הרי הזכיר כאן בסדר עקב ע"פ מדה י"ז ועי' במ"ר פרשה ט"ז סי' כ"ב בהדיא שבמרגלים ביקש משה בזכות אבות ועי' מש"ש דברים אמיתיים בס"ד אך אצל העגל לא היו זקנים כלל כמ"ש בהדיא במ"ר פרשה ט"ז סי' כ"א שהרגו לע' זקנים ולחור ע"כ לא זכר משה בעגל לע' זקנים רק יו"ד זקנים והתבוננתי בכוון דברי המדרש כיון שהזכיר משה זכות אבות אמר לו סלחתי כדברך ובמאמר הסמוך לו חתם וינחם ה' על הרעה והיינו שמתחלה דבר המדרש מענין מרגלים שחתם שם ויאמר ה' סלחתי כדברך ואח"כ דיבר מענין העגל שחתם שם וינחם ה' וגו' וא"כ מ"ש כאן במדרש נדב ואביהוא הוא בוודאי ט"ס שבמרגלים לא היו כבר נדב ואביהוא בעולם ובמקומם צריך לחשוב את משה ואת יהושע. ואף לפי מ"ש בשמ"ר פרשה נ"א סי' ד' עכ"פ כאן דקדק המדרש לכתוב סלחתי שאצל מרגלים ופסוק וינחם שאצל העגל דוק והתבונן בדברים:
כיון שראה שלמה. מסכת שבת דף ל':
זכור לאברהם וגו' אשר נשבעת וגו'. הביא פסוק של כי תשא שהתפלל אצל העגל ואעפ"י שכאן אינו מפורש כן דורש ע"פ מדה י"ז כאלו גם כאן כתיב כן:
חיים הם המתים. שמ"ר פרשה מ"ד סי' ה' ועמש"ש איך דורש כן: