ואת יהורה שלח. אל יוסף עי' כ"ז תנחומא כאן ס"ח:
זאב וטלה. כל ענין הפרשה מדבר לעתיד וס"ד לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי אמר ה'. ובישעיה ל"ה כתוב ג"כ לא יהיה שם אריה ופריץ חיות בל יעלנה לא תמצא שם והלכו גאולים וכתוב שם אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה אז דלג כאיל פסח ותרון לשון אלם והמדרש הביא על פ' זאב וטלה העורים מתרפאים כו' היינו מ"ש בישעיה ל"ה וכן פ' לפני לא נוצר אל שם מ"ג ורישא דקרא הוציא עם עור ועיניהם יש וחרשים ואזנים למו וגו' כי אני הוא לפני לא נוצר וגו'. ופי' תחלה הוצא מן הארץ עם עור ואח"כ עינים יש וחרשים ואח"כ ואזנים. וכן הפסחים והאלמים ובכן ידעו וישכילו שה' אחד. ועל הקורא להתבונן בשלשה מקומות אלו בישעיה ל"ה ומ"ג וס"ה שדרשם המדרש כאלו כתובים יחד ע"פ מדה י"ז. והעיקר השייך כאן הוא הדרשה הב':
וכשם שהאדם. סנהדרין צ"א ב' וע"ל ס"פ צ"ו. ובתנחומא דורש מפסוק תתהפך וגו'. וכ"ה בילקוט שמואל א' כ"ח כמ"ש במ"כ:
משמואל. דורש בנין אב משמואל שהיה סבור שמעמידים אותו בתחיית המתים ליום הדין ועלה במעיל כמו בחייו:
ומעיל קטן. וס"ד והעלתה מימים ימימה משמע אפילו אחר שנתגדל ועי' יפ"ת ועי' ירושלמי סוף כלאים וירושלמי כתובות פ' י"ב ה"ג פלוגתא דר' ור"נ וכאן ובמקומות שציינתי כר' נתן:
אלו אחרים הם. ובתנחומא הגירסא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה:
ואף החיות. בא לחתום על הפסוק שהתחיל זאב וטלה וגו' וס"ד ונחש עפר לחמו וכמ"ש בקללת הנחש בתורה ועפר תאכל כל ימי חייך (כמ"ש חז"ל להביא לימות המשיח) שהכל יתרפאו ולא אתה. ע"ל פ"י ס"ד פי"ב ס"ו ופ"כ ס"ה:
ד"א זאב וטלה. גם זה בתנחומא הנ"ל ואג"ב פע"ח ודורש ע"פ מדה כ"ו ממשל וע"פ גז"ש זאב זה בנימין כמ"ש בנימין זאב יטרף. ועי' יחזקאל ל"ז הפטרת סדר זה לכוונה זו:
אימתי כשירד. צ"ע שהפסוק מדבר לעתיד ואיך אומר שנתקיים לשעבר. והענין בזה כמ"ש ויק"ר פכ"ו ס"ד קה"ר פסוק מה שהיה כבר הוא שכל מה שיהיה לעתיד כבר היה מקצת מזה בעוה"ז בעבר. ומעשה אבות ושבטים בעבר סימן לבנים לעתיד ועל זה שואל אימתי היה מקצת מזה בעוה"ז. (וגירסת הילקוט שהובא במ"כ אין בו תיקון שהרי המדרש מפרש והולך והיה יעקב וכו' וגירסת המדרש עיקר ודו"ק). שיעקב אמר לא ירד בני עמכם שזה סימן על פירוד השבטים וכשנתאחד בנימין עם השבטים ואח"כ עם יוסף זה סימן על התאחדות השבטים לעתיד ואז יתקיים גם פשט הכתוב: