להיכן הלך. שאין זה הדרך למצרים ולמה הלך לשם. ודורש כמ"ד לעיל פנ"ד ס"ו אשל פרדס:
ל"ב אמה. כ"ה גם בשי"ר פ' עד שהמלך במסבו כל הענין. ומ"ש ל"ב אמה צ"ע שהרי מדת הכותל הארוך היה עשרים קרשים כל קרש אמה וחצי הרי ל' אמה וכן מפורש בברייתא דמלאכת המשכן וברש"י בחומש שהיה ל' אמה. אך מאחר שכן הגירסא בב' מקומות במדרש אין לשבשו. ויתכן לומר בזה שהכותל עצמו ל' אמה וקרש המקצעות ג"כ אמה שעמדו ברחבן ועבר גם בעוביו זה במערב. וגם במזרח היו חמשה עמודים ועמדו שנים אצל עובי הקרשים הרי עוד אמה שעבר הבריח בהם הרי ל"ב אמה. שבזה נתחזק עמידת הכותל ועי' בשמ"ר פנ"ב ס"ד:
אשר ימצא אתו. עי' מ"כ ועי' שמ"ר סוף פל"ג בא"א ובשי"ר שם דייק מתיבת אתו שמשמע מכבר:
אעין דשיטין. פי' שהיו במגדלא דצבעין שמשם לקחו העצי שטים בימי יעקב לצורך הארון והיו חוששים שמא נשתיירו מהם ע"כ יש עיקר למנהג לנהוג בהם איסור ולפי זה חששא רחוקה היא מאד לאסור משום שפעם אחת לפני אלפים שנה לקחו מהם לארון. אך בתנחומא תרומה סימן ט' וז"ל ולא תאמר בארון שעשה משה לבד אלא בכל ארון שישראל עושין צריכים ליתן ארז של שיטה בו וא"כ יש לחוש לעולם:
חבריהון ורבנן. צ"ל חבריהון דרבנן: