ד' הן שתבעו. ויק"ר ס"פ ל"ז תענית דף ד' ושם אינו חושב רק ג' ולא חשיב כלב עי' תוספות שם:
אלו יצאה אמה אחת. כן הגירסא גם בילקוט כאן ובגמרא ובילקוט יהושע ט"ו הגירסא יכול אפילו חגרית ואפילו סומא:
שאול אמר. צ"ע שהרי בפסוק כ"ד וכ"ה מבואר ויאמר איש ישראל. ולא שאול. ועוד דלא ע"י הריגת גלית. נתן בתו לדוד כ"א אח"ז במאה ערלות פלשתים. גם קרא ודוד בן איש אפרתי הוא פסוק י"ב קודם לפסוקים ויאמר איש ישראל. אך הענין בזה שבפ' י"א כתיב וישמע שאול וכל ישראל וגו' ויראו וגו' מאד והוא עצמו מ"ש בפסוק כ"ד וכ"ה עד ויראו מאד וע"פ מדה ל"א מקום הפסוקים אצל פסוק י"א כאשר שאול והעם שמעו ויראו אז אמרו העם כן במצות שאול. כי מ"ש איש ישראל כאלו מפורש שאול ואיש ישראל שבלעדו לא יעשו דבר. אולם דוד לא התרצה לעשות בעבור השכר רק בעבור קנאת ה' צבאות כמ"ש כי מי הפלשתי חרף מערכות אלהים וגו' ה' וגו' הוא יצילני וגו'. ואשר נתן לו שאול בתו ע"י מאה ערלות פלשתים היה זה תחבולה מאתו לקיים דברו במעמד כל ישראל מחירוף גלית. ובצירוף טעם שנתחדש לו להפילו ביד פלשתים. וזהו עומק כוונת המדרש ששאול אמר והיה האיש אשר יכנו יתן לו בתו. וזמן הקב"ה את דוד. דוק בפסוקים ותבין ובכתבי הארכתי:
יפתח. עי' ויק"ר ס"פ ל"ז קה"ר פסוק עמל הכסילים ובתד"א פרק י"א:
ר' יוחנן ור"ל. עיין ילקוט שופטים י"א סי' ס"ח:
רוה"ק. מאתים שנה קה"ר שם והחשבון צ"ע: