ויקרא אלהים ליבשה כו' שרצתה לעשות רצון קונה. שהרחיבה והאריכה עצמה והתפשטה במרוצה עד שאמר לה די שהכח שנתן לשמים וארץ. בתחלת הבריאה היה מספיק שיהיו מותחים והולכים תמיד. וכשנתמתחו כפי רצונו מה ששיער בתחלה. אמר לה די. וא"כ צ"ע שגם השמים רצו לעשות רצון קונם והיה לו לקרות ארץ גם לשמים. ויתכן שעל שהארץ הוא היסוד. כמ"ש אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. הבנין הוא היסוד וכל זמן שהתפשט היסוד התפשט הבנין. והכל היה תלוי בארץ. ועיין סוף פר' י"ב. ולפי טעם דשם ניחא. דדוקא הטעם על הארץ ולא על השמים:
והלא ים אחד הוא. לא יתכן לפרש שאין בעולם אלא ים אחד. שהרי יש הרבה ימים בעולם כידוע. אלא כוונתו על פסוק זה. מ"ש ולמקוה המים. היינו מקום מקוה אחת. וכמ"ש בתרגום ולבית כנישת מיא. ולא אמר ולמקוואות המים קרא ימים. א"כ למה אמר ימים לשון רבים. ע"כ פירש שאין כוונתו כי אם על ים אחד. והיינו אל הגדול מכולם. הוא ים אוקינוס. ומתחלק בטבעו לפי אוירי המדינות כאלו מתחלק לכמה ימים. ופה המקום לרמז על מקום ספק אחד שמ"ש בפ' מסעי. והיה לכם הים הגדול וגבול. הים האמצעי הנקרא (מיטלענדישע"ר מעער) המפסיק בין איראפיע לאפריקע. וצד מזרחי מגיע לעכו וליפו. וכדומה. וכאן מדבר בים אוקינוס שמתחיל בקצה ספרד במערב העולם בגיבראלטר ואיך אמר כאן אינו דומה טעם דג העולה באספמיא. לטעם דג העולה בעכו. שהם ערים של ים הגדול. אך הענין בזה מ"ש לקמן סוף פרשה כ"ג שים אוקינוס יצא ממקומו בדור אנוש ובדור הפלגה עד עכו ויפו וממנו נעשה הים הגדול הזה וא"כ הכל אחד וקורא לים האמצעי ג"כ ים הגדול ואוקינוס. וזה דבר ברור לדעת חז"ל האמיתים: