הנה נא הואלתי. ואנכי עפר ואפר ואיך היה עפר והלא היה חי. ואפר אינו שייך אלא בדבר הנשרף ודורש שאברהם חשב עצמו שהיה ראוי להיות עפר ואפר אלא שניצל ע"פ נס. והנה סדר הנסים היו תחלה אפר ואח"כ עפר והמדרש חושב כסדר הכתוב עפר ואפר. כפי פשט הכתוב שנמרוד ואמרפל הם שני מלכים אך לעיל פר' מ"ב סי' ד' איתא שאמרפל הוא נמרוד הוא כוש וכוונתו כאשר גמלת אתי חסד זה כך תעשה עם סדום:
חייך שאני נותן. במ"ר פר' ט' סי' ט"ו:
תנינן כיצד סדר תעניות. תענית ריש פרק ב' וירושלמי שם בריש הפרק והובא בילקוט כאן:
זכותו של אברהם. בירושלמי שם הגי' כדי להזכיר זכותו של אברהם וכו' בין עפר ובין אפר ע"ש ואנכי עפר ואפר וח"א כדי להזכיר זכותו של יצחק וכו' אפר בלבד רואים אפרו של יצחק כאלו צבור על גבי המזבח ועיין מ"כ וכאן חסר:
מלתא דר' יודן פליגא אהא דר"י ב"פ. גירסא זו צ"ע שעדיין לא נזכר כאן ר' יהודה ב"פ שיאמר פליג על ריב"פ ולהלן אינו מזכיר רק ריב"פ ולא ר' יודן. וגירסת הילקוט כאן ג"כ צ"ע ובירושלמי הגירסא ר' יודן ב"פ כד הוה נפיק בתעניתא הוה אמר קומיהון אחינן כל מאן דלא מטי שמשא לגביה יסב עפר ויתן גו רישא. פי' שהשמש היה מכין אפר ליתן כי באפר יוצא לכ"ע. אך הרחוקים שלא היה אפשר להגיע שם ולהספיק להם אפר היה מכריז שיקח כל אחד עפר ויוצא ידי חובתו שעפר נמצא אצל כל אחד וזהו מ"ש כאן בסוף המאמר מלתא דר' כו' אמרה הוא עפר והוא אפר שמ"ש במשנה אפר מקלה ה"ה לעפר שסובר כמ"ד כדי להזכיר זכותו של אברהם כנ"ל: