הלילה נחלק. עיין שמ"ר פר' י"ח בסוף סימן א'. ועי' לעיל פר' מ"ב ריש סימן ח'. פסיקתא רבתי פר' י"ז סי' ג'. מכילתא בא פסוק ויהי בחצי הלילה פר"א פרק כ"ז שמואל הקטן. ועי' בדומה לזה בויק"ר פרשה ו' סי' ו' שכן הוטבע מששת ימי בראשית שיהיה חלוק בעת פלוני וכשהגיע העת עשתה הלילה פקודתה שמבראשית ונחלקה. וזהו וַיֵחָלֵק משמע מעצמו:
יוצרו חלקו. קרי ביה וַיְחַלֵק שאין הנס בהלילה אלא בהקב"ה שחלקו עתה לשני חצאים ממש מה שאי אפשר לב"ו לעשות כן:
אביהם פעל עמי. פי' שמסר נפשו על קדושת שמי בחצי הלילה וממ"ש ויחלק וע"פ מדת מנגד דורש שאמר הקב"ה:
אית דמפקין. כי לפי לשון ראשון יקשה מ"ש אביהם פעל עמי בחצי הלילה שבאמת אברהם לא עשה כלום ומרומז בתיבת כחצות כמו כהחצות שמפסוק ויחלק שכתוב כאן. על כן אמרו בלשון אחר שאברהם יצא ברגע חצי הלילה וכן שילם לו הקב"ה. והיציאה היה עיקר הנסיון. ובשמ"ר פר' י"ח הנ"ל גי' אחרת:
הרוגים. שתחלה סר צילם וכאלו מתו ואברהם גמר הריגתם. ועל דרך שכתוב על ישראל כי אתה אשר הכית רדפו. ועי' ויק"ר פר' ב' סימן ד' בביאור:
מי העיר ממזרח. עי' לעיל פר' ב' סימן ג' שמ"ר פר' ט"ו סימן כ"ו ומדרש תהלים מזמור ק"י באריכות:
מזרחיים. שנער ועילם במזרח העולם וכמ"ש לעיל פר' ל"ח ריש סימן ז' למיזל למדינחא והיינו שנער כי שאל מי העיר ממזרח ולא פי' למי העיר והיל"ל מי קרא ודורש ע"פ מדה ט' מי העיר לבם של מזרחיים ודורש עוד א"ת העיר אלא האיר והשיב צדק קרא והאיר לרגלו בכל מקום שהיה הולך וכמ"ש לעיל פר' ל"ב סימן ג' והיינו צדקתו של חי עולמים עשתה כן. וכמ"ש מ"כ בשם ילקוט ישעיה מ"א:
מזל צדק. וכמ"ש שבת קנ"ו שצדק הוא מזלו של אברהם. ומ"ש יקראהו דורש שהצדקה קראה עליו זכות שראוי להנצל מאויביו. ומאחר שאמר שהצדקה קראה ולא פירש מה קראה הרי פירש ע"פ מדת ממעל ודרך קצרה צדק יקראהו צדק. שהצדק למדה עליו זכות הצדקה שעשה:
יתן לפניו וגו'. סמוך לפסוק הנ"ל צדק יקראהו וס"ד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו. ודעת ר' יהודה שתחלה אמר יתן לפניו גוים היינו שהקב"ה נתן לפני אברהם גוים המפורשים ואחר כך אמר יתן כעפר חרבו לשון יחיד וע"כ פירושו של אברהם שאם על הגוים הנ"ל היל"ל חרבם קשתם. וא"כ יקשה איך אמר שנתן חרבו כעפר שהוא דבר בטל בלא כח וכן כקש נדף קשתו. וסותר למ"ש תחילה יתן לפניו גוים על כן דורש ומכריע ע"פ מדה י"ב מדבר שבא ללמד ונמצא למד שהקש והעפר באו ללמד על החרב והקשת ונמצאו למדים מהם שהעפר היה חרב והקש היה קשת שבזה נצחם אברהם להגוים. ועי' סנהדרין ק"ח ילקוט ישעיה מ"א. ודעת ר"נ כמ"ש במדרש תהלים ק"י אמר לו ר"נ א"כ עקרת את המקרא. פי' אימתי אנו יכולים לדרוש מדה זו כשאין הדרש עוקר את הפשט. אבל כאן הדרש עוקר את הפשט שפשט התיבות שהחרב נעשה בטל כעפר ואתה דורש מזה ההיפך ממש שהעפר נעשה כחרב ועל כרחנו כאן אי אפשר לדרוש כן. ומ"ש כאן במדרש עפר לא נאמר וכו'. פי' שאם היה כתוב יתן עפר חרבו היינו יכולים לפרש כר' יהודה שנתן עפר כחרב אך מאחר שכתוב כעפר ע"כ פירושו שהחרב בטל כעפר ע"כ דורש ר"נ שחרב השונאים של אברהם נעשו כעפר וכן קשתם כקש. ומ"ש בלשון יחיד חרבו קשתו. מבואר במדרש תהלים שם שהכוונה על אמרפל שחרבו נעשה כעפר וקשתו כקש נדף שאמרפל הוא העיקר במלחמה זו כמ"ש לעיל פר' מ"ב סי' ו'. ועם כל זה גם ר"נ אינו חולק על המדה על פי מדה כ' שאם אינו ענין למדה זו על אמרפל תנהו ענין על אברהם. ועל כן בסנהדרין שם גם ר"נ מודה ודו"ק:
ירדפם יעבור שלום. פסוק זה סמוך לפסוק יתן לפניו גוים וס"ד ירדפם יעבור שלום אורח ברגליו לא יבוא. ואם כפשוטו שאורח אשר לא בא בו מעולם אעפי"כ נצח בהם המלכים היל"ל לא בא. ע"כ דרש לא יבא שאסור לבא. היינו שביו"ט אסור לרכוב אלא הלך ברגליו בליל יו"ט של פסח כנ"ל אורח שאסור לבא ביו"ט שב' מילין אפשר לבא בעירוב וג' מילין אפילו ע"י עירוב אסור לבא בו. וא"כ יקשה שהרי הלך מחברון עד דמשק מהלך י"ב מיל ע"כ דרש שהכוונה שכל הליכתו היה של ג' מילין היינו כל פסיעה וכמ"ש במדרש תהלים ק"י כשבא לרדוף אחריהם נקפצה הארץ לפניו ג' מילין. ועי' לקמו פר' נ"ט סימן י"א הרעשת ארץ בימי אברהם וצ"ל שכל פסיעה היתה של ג' מילין שלא יתכן לומר שלא הלך אלא פסיעה אחת:
ר"י ברס"א מיל. שמאחר שאין כאן רמז על עירוב אין כאן ללמוד אלא על אורח של מיל ופי' שביו"ט אסור לילך חוץ לתחום אפילו פסיעה אחת. ובמדרש תהלים שם הגירסא בדברי ר"י בר"ס שני מילין פי' ג"כ שע"פ ערוב אסור יותר מב' מילין:
לא נתאבקו רגליהם. כוונתו כמ"ש בפר"א פרק כ"ז. הלל הזקן אומר וכו' והיה אברהם מתפחד ואומר אפשר שהרגתי כל האוכלסין האלו ולא נמצא בהם צדיק א"ל הקב"ה אל תירא אברם ועל זה אמר אורח ברגליו לא יבא לא בא ברגליך לכלוך בדבר זה עכ"ל פי' לא נכשלת בעבירה וזהו שאמר כאן לא נתאבקו רגליהם. ועי' בפירושי שם. ומבואר עוד שם בחלק המדות בסוף מדה י"ז. ומ"ש כהולך מביתו לביהכ"נ. והנמשל פי' שלא נכשל בעבירה אלא שהלך בזה כהולך מביתו לביהכ"נ ולפי פשוטו שלא נתאבקו רגליו אלא כהולך דרך קרובה. וא"כ היה יכול לומר מביתו לבית חבירו על כן רמזתי במדרש כוונה שריה: