שלא במדה. פי' לפי צורך בריאותו וכפי ישוב דעתו ויותר מזה הוא שלא במדה ומגיע לשכרות להיות יוצא מדעתו. ומ"ש ונתבזה עי' לעיל ריש פר' ל"ה:
בו ביום שתה. כמ"ש ויטע כרם וישת משמע שהשתיה סמוך לנטיעה דאל"כ מ"ש ויטע כרם מיותר. וזה היה בהכרח כמה שנים אחר יציאתו מן התיבה שכבר נתגדל כנען בן בנו ואררו ביום שנטע וששתה:
ויגל איכ"כ אלא ויתגל. גם ויגל הוא לשון גלות. כמ"ש מלכים ב' י"ז ויגל ישראל מעל אדמתו אלא שאין במשמעותו אלא גלות אחד ולעצמו אך ויתגל שגרם גלות וגם הוא אותיות גליות משמע גליות הרבה לו ולבניו לדורות:
עשרת השבטים. רמז יו"ד שבטים ויהודה ובנימין בכאן בתיבת אהלה ע"פ גז"ש שעשרת השבטים נקראו אהלה כמ"ש יחזקאל כ"ג ד' ושמותן אהלה הגדולה ואהליבה וגו':
השותים במורקי יין. בתחלת הנבואה כתוב הוי השאננים בציון הם יהודה ובנימין. והבוטחים בהר שומרון הם יו"ד השבטים. וא"כ היה יכול להביא פסוקי הפרשה על יהודה ובנימין ג"כ. והמדרש מביא על יהודה ובנימין פסוק אחר. והענין כמ"ש ולא נחלו על שבר יוסף. ויוסף הוא עשרת השבטים. וכן פסוק לכן עתה יגלו בראש גולים פי' תחילה לגולים היינו יו"ד השבטים שגלו תחלה. וכן מה שהביא פסוק הוי משכימי בבוקר על יו"ד השבטים אעפ"י שעיקר נבואת ישעיה על שבט יהודה ובנימין כמ"ש בריש ישעיה יתכן דדייק ממ"ש בפסוק הקודם כי עשרת צמדי כרם יעשו בת אחת פי' בת אחת של יין טוב הוא משל על יו"ד השבטים. וכמ"ש כי כרם ה' צבאות וגו' ונקראו עשרת צמדי כרם שיש בהם טובים מעטים. וגם מדקאמר שם לכן גלה עמי משמע שכבר גלה בימי ישעי' והיינו יו"ד השבטים שגלו בימי חזקיהו המלך. אחר כתבי זאת מצאתי כן בהדיא במדרש אסתר ריש פ' ד' וז"ל הוי משכימי בבוקר שמתוך כך לכן גלה עמי וכו':
גם אלה ביין שגו. בריש הענין הוי עטרת גאות שיכורי אפרים וגו' הם יו"ד השבטים ואח"כ כתוב וגם אלה ביין שגו לרבות שבט יהודה ובנימין. וכן מצאתי במדרש אסתר שם וגם אלה ביין שגו אלה וגם אלה שהיה די שיאמר אלה ואמר גם אלה לרבות שבט יהודה ובנימין:
כשיצא מן התיבה. לעיל פר' ל' סי' ו' הגי' כשהיה יוצא פי' שהכין עצמו לצאת ע' מש"ש. ובאגדת בראשית בסוף פר' יו"ד על פסוק והתענגו על רוב שלום על נח ובניו שהיו עמהם אריות ודובים ונמרים וזאבים ולא הזיקו אותם היש שלום גדול מזה על כן אמר כאן כשיצא מן התיבה:
ונתבזה. וצ"ע דלעיל פ' ל"ד סי' ז' אמרו נח ביציאתו מן התיבה הותר לו וכו' שנאמר צא מן התיבה אתה ואשתך וכו' ובריש פר' ל"ה איתא שעל שעבר על הצווי נתבזה ולר' הונא כאן הרי לא היה ראוי לזה ואולי אם גם לא היה ראוי להוליד מ"מ היה יכול לקיים מצות עונה. אך נח מאחר שאינו ראוי להוליד פירש מאשתו ובניו ממנו ראו וכן עשו שיצאו עם נח וכו'. ונח חשב שכאשר ישתה יין יתחזק ויתרפא שיוכל להוליד ג"כ כי ריש כל אסוון אנא חמר ע"כ נטע כרם והמתין מהעונה עד שתיית היין כמ"ש לעיל ריש פר' ל"ה בשם רש"י וכן משמע כאן בדברי ר"ה בשם ר' אלעזר. ולדעת ר' יהודה לעיל ריש פר' ל"ה עבר על הצווי שעל כל פנים היה לו לקיים מצות עונה וגם שלא להכשיל את בניו ונכשל והכשיל על כן גם היין הזיק לו. ור' הונא סובר דמ"ש וירא חם היינו ולא סרסו שכבר היה מסורס מן הארי. וכמ"ש בסנהדרין דף ע' עי' מ"ש לקמן סימן ז' ביתר ביאור:
י"ד פעמים. כאן לא חשיב אלא י"ג וחסר תיבת וישכר וביחד הם י"ד ובסנהדרין דף ע' לא חשיב אלא י"ג דכאן חשיב גם מ"ש ויאמר ארור כנען שגם זה גרם היין ובגמרא לא חשיב אלא אלו שכתובים בעוד היין בו ומה שחשב וידע את אשר עשה לו וגו'. לפי שהעשיה היתה מקודם היקיצה. ומ"ש שם ויפת אינו מן החשבון כי שמו יפת ואינו שייך לענין היין ועי' בתוספות שם בסנהדרין וכמ"ש כאן כן הוא בילקוט כאן ובמדרש משלי כ"ג חושב כמו בגמרא י"ג ווין וחותם שם ובא שלמה ופירש בחכמתו למי אוי למי אבוי. ועל כן נחית לחשוב כמה אוי ואבוי מרומז בתורה על השיכורים וכן הוא בילקוט משלי כ"ג:
ויאמר ארור כנען. עי' ויק"ר פרשה י"ב סוף סימן א' במ"ר פר' י' סוף סימן ב' אסתר פרשה ה':