והוא ישקיט. ויקרא רבה ריש פרשה ה' משמע כשישקיט בשלוה לבריות מי יעשה רשע. ויסתיר פנים אין מי שיראה אותו. וחלילה לפרש כן כי השלוה מרבה רשע. ולא ישורו אותו אף כשלא יסתיר פנים על כן דרש ר"מ שדור המבול אמרו כן. והוא ישקוט מעולמו שאינו חושש על מעשה הרשעים ומי ירשיע. ואיזה מוכיח יאמר לרשע שהוא מרשיע לעשות ויענש. שהרי הבורא עצמו ישקוט. וכמ"ש צפניה א' ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם האומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע. וכן אומרים שהוא יסתיר פנים מעולמו ואת מי מהברואים יראה כמ"ש איוב כ"ב עבים סתר לו ולא יראה. וזהו מ"ש כאן ומי ישורנו וזה ע"פ מדה י"ז שמפורש שהרשעים של דור המבול אמרו כן ע' ויק"ר שם ותבין כאן וכמ"ש לעיל סוף פר' כ"ו שאיוב וחביריו באו לפרש מעשה דור המבול. ודעת חכמים שמאחר שפסוק והוא ישקוט סמוך לפסוק וצעקת עניים ישמע שהוא דעת צדיקים. על כן אמרו לו לר' מאיר דייך מאיר לדרשו על טענת רשעים:
אמר נתן שלוה. פי' חכמים השיבו לר' מאיר. וגירסת ילקוט איוב אמרו לו ועי' עוד שם שינויים:
נתן שלוה. וכמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך מרוב כל עי' לעיל פר' ל"ב סימן ה' ומש"ש:
ומי בא וחייבן. פי' שהשלוה היה בלא פגע רע. ועל כן הרבו להרשיע. וגרמו שיסתיר פנים מהם ושפטם כשורה כמ"ש בסוף הסימן ודורשים ישקיט על השלוה ע"פ מדה י"ז מגודל שלותם:
נכון לפניהם. ובפסוק הסמוך בתיהם שלום מפחד וכו':
אשתו מעוברת. ויולדת שלא היתה מעוברת אלא ג' ימים. וכן הוא ויק"ר ריש פר' ה' וכדלקמן:
להלן היו נכונים. לשלשת ימים ודורש גז"ש:
רואים בניהם וכו'. כמ"ש לעיל פר' ל"ד סימן י"א יולדים ולא קוברים. וכמ"ש תנחומא סוף בראשית רואים לעצמם בנים וב"ב חמשה וששה דורות. עי' סנהדרין ק"ח א' במ"ר פר' ט' סימן כ"ד:
ישלחו כצאן עויליהם. מיד שיולדין עומדים והולכים כמו הצאן:
כאלין שדיא. כמו רקידת השעירים כי בסדר אחרי מות כתוב ולא יזבחו וגו' לשעירים ובסדר האזינו כתוב יזבחו לשדים הרי שהם הם וכמ"ש בגמרא מענין רקידתם:
שמדון. כדלקמן סימן ג'. ופי' כח מזיק המשמיד ואם הגירס' שמרון פי' כח מזיק שמירת האדם והעולם. ובויק"ר ריש פר' ה' שם הגי' שריהון דרוחתא:
וכשהסתיר פנים מהם. סיום של דברי חכמים החולקים על ר"מ אלא שהפסיק בדברי ר"ל ורבנן. ודורשים ומי ישורנו מי יחקור אחר דינם לומר שעשה כשורה או לא כשורה. ולשון מקרא הוא בין שורותם יצהירו:
על כו' ועל אדם. על הרבים ועל אדם יחד וזהו נח שעליו ג"כ נגזר כמ"ש לעיל סוף פרשה כ"ח:
מאומה שלימה. דורש ד"א גוי על אומה שלימה בעת קבלת התורה שבזכות שעתידין ליעשות אומה שלימה ניצול נח מהמבול ונקראו גוי כמ"ש ומי כעמך זה וגו':
זה נח. שממנו הושתת העולם כנ"ל. ומ"ש מאדם אחד יתכן שכוונתו שכולם מתיחסים להתחלה אחת ולאדם אחד שראה בחורבן עולם ובנינו. וממנו ההסכם של כל העולם על ז' ימי השבוע. והתחלה של יום א' למנות ממנו. וכן הסכם מספר ביחידות ובעשיריות ובמאות ובאלפים הכל בחשבון עשרה וכדומה שאר ענינים מופת אמיתי על שהיתה ההתחלה מאדם אחד שהיה אביהם של כל בני תבל וממנו ירשו וקבלו כל דברים אלו כמבואר בכוזרי: