את קשתי. ע"פ מדת ממעל הוקש והיקש בלשון משנה וברייתא. וכוונתו כמפורש ביחזקאל סוף פרשה א' כמראה הקשת אשר יהיה בענן כן מראה דמות כבוד ה' וזה ע"פ מדה י"ז ועל שם כך נקרא קשתי מוקש ונדמה לי. ע' מ"כ בשם רש"י ומ"ש קשין דפרי לפי דבריו שהקש יש בו קליפה סביב הפרי שהקש דומה ממש לתמונת הגרעין שבתוכו אף שאין דמיון כלל בין הקש לפרי באופן זה הוקש הקשת למראה הכבוד וגם תיבת קש מרומז בתיבת קשת וכאלו אמר קשתי דומה לי בדמיון קש שאין רואין הפרי עצמה בעודו בקש כך נראה כביכול הכבוד מתוך הקשת. כך נ"ל לפרש על דרך פירוש רש"י:
ר' יודן בשם ר"י בר"ס וכו' עד כל נפש חיה וגו'. כל מאמר זה אין מקומו כאן אלא לקמן שדורש פסוק ויסע מלאך אלהים בסוף הדרשה שם:
קלוב רותח. עי' לקמן פר' ל"ח ריש סימן יו"ד שהבאתי שם דברי הערוך והמ"ע שפירשו קרדום ובמ"כ בשם רש"י כאן:
ר' יצחק ור' יודן גיורי. במ"ק דף ט' ר' יונתן ור' יהודה בן גרים וכל הענין בילקוט יהושע כ"ב ונטלו הימנו רשות על דעת לנסוע משם מיד וע"פ איזה סבה נתעכבו שם עוד יום אחד:
אמר להון. ג' היו כנ"ל ודרש אחד לפני שנים:
גם כי שלחם. הרי כתוב שני פעמים ששלחם. ודורש ע"פ מדה יו"ד ששלחם שני פעמים. ופשטא דקרא דמ"ש וישלחם הוא על שבט ראובן וגד. ומ"ש גם כי שלחם קאי על חצי שבט מנשה לבד כמפורש שם פסוק ז' ולחצי שבט מנשה וגו'. אלא שהוקשה לחז"ל שהרי כתוב בריש הענין אז יקרא לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי עד וישלחם וילכו אל אהליהם הרי שגם חצי שבט מנשה כבר שלחם. וא"כ מ"ש עוד הפעם כי שלחם אצל חצי שבט מנשה הוא מיותר וכפול. ועל כרחנו דשליחות השניה ג"כ כולם יחד ע"פ מדה כ"ה דבר שהיה בכלל שחצי שבט מנשה היה בכלל שליחות ראשונה שני השבטים וחצי. ויצאו מן הכלל במ"ש גם כי שלחם לידון ע"פ מדה יו"ד ששלחם ב' פעמים ולפרש מה היה הברכה לא על עצמם יצאו אלא על הכלל כולו יצאו לידון ששלח את כולם ב' פעמים. ואיך שלחם ב"פ אלא לדרוש כנ"ל ששהו עוד יום אחד. גם יתכן לומר דמ"ש וגם כי שלחם יהושע במ"ש ברישא דקרא ולחציו נתן יהושע עם אחיהם מעבר הירדן ימה וגם כי שלחם עם אחיהם וזה ע"פ מדה כ"ב ומדה יו"ד כנ"ל ושני הדרכים יתכנו:
י"ד שנה. שבע שכבשו ושבע שחלקו:
פמליא של יהושע. צבאו וחילו של יהושע המיוחד לו וקרובים אליו:
עד הירדן. היינו ממ"ש בפסוק ו' וישלחם וילכו אל אהליהם. ואין שילוח אלא ל' לויה שהלך עמהם וכמ"ש מכילתא ריש בשלח שמ"ר פר' כ' סוף סימן ג'. וכאן אנו יכולים לפרש ששלחם ולוה אותם מעט ולא אל אהליהם. ובפסוק ז' הסמוך כתוב וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם ויברכם הרי שלווה אותם אל אהליהם ולא יתכן לפרש שלווה את כל אחד ואחד ממש אל אהלו אלא על כרחך פירושו שלווה אותם עד תחילת גבולם היינו עד הירדן ששם מתחילים אהליהם. והפסוק השני מוכיח ומלמד על הראשון שהראשון ג"כ עד הירדן שלחם או שתיבת וגם מוספת על השליחות הא' שהיו שוים בזה שליווה אותם עד הירדן או ע"פ מדה כ"ה הנ"ל:
חזרו ולוו אותו עד ביתו. שמאחר שהכתוב מעיד שלווה אותם בפעם ראשון מביתו עד הירדן כנ"ל ואיך לוה אותם פעם ב' אלא שחזרו כולם עד ביתו. וזהו מ"ש וישובו וילכו בני ראובן וכו' היינו שמתחלה הלכו עד הירדן ואח"כ שבו וחזרו עם יהושע ואח"כ וישובו וילכו. הרי שהיו בכאן שני שלוחין ושני ברכות ולדברי ר' יודן אין מכאן ראיה על נטילת רשות שתי פעמים. רק שעשו בעבור כבוד יהושע. ומ"ש שהברכה האחרונה גדולה וכו' היינו על שפירש בה בעושר וכבוד וניצוח אויבים שהיא יקרה מן הכל:
ואוחרנא דרש. עי' תנחומא סוף בראשית מ"ק דף ט' ע"ש:
כתיב ביום השמיני. היינו כ"ב תשרי שמיני עצרת ובדברי הימים ב' ז' י"א כתיב בכ"ג לחודש השביעי שלח את העם:
ימים אחדים. על כרחנו פירושו יום כ"ב ויום כ"ג. וענין הדרשה שכתוב במלכים א' ח' פסוק ס"ה ויעש שלמה בעת ההוא את החג שבעת ימים ושבעת ימים וגו'. ובפסוק ס"ו ביום השמיני שילח את העם. ועל כרחנו פירושו שמיני לשבעת ימים השניים היינו שמיני עצרת כ"ב לחודש. ובד"ה ב' ז' פסוק יו"ד ויעשו ביום השמיני עצרת כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים. וביום כ"ג לחודש השביעי שילח את העם מדה ט"ו והכריע דשניהם אמת ששלחם בשמיני שהוא כ"ב. ועל שהוא יו"ט של עצרת לא היו יכולים לילך ונשתהו עד מחר ושלחם עוד הפעם בכ"ג. ומ"ש המדרש ביום כ"ג לחודש הזה ט"ס וצ"ל ביום כ"ג לחודש הז' כמפורש בקרא:
אוכלים ושותים ושמחים ומדליקין. שזהו עי קר החנוכה שאין שמחה בלא אכילה ושתיה בבישול וצליה והדלקת נרות הרבה. וההדלקה היתה ביום הכפורים עצמו כמו האכילה והשתיה וכמ"ש בגמרא שם. ובלי ספק שעשו כן על פי הנביאים שביניהם. שמעי' ואחיה השילוני וגם שלמה היה נביא:
יצתה בת קול. עי' שבת דף למ"ד שכאן חסר. ודורש ר' לוי שמאחר שכתוב וילכו אל אהליהם שמחים וטובי לב משמע שתחלה לא היו שמחים. אלא שהיה להם צער של חילול יוהכ"פ ואח"כ הלכו שמחים וטובי לב אחר הב"ק. ובמ"ק ט' שם איתא על כל הטובה שיצתה ב"ק וכו' וכצ"ל כאן. וכ"ה בילקוט יהושע כ"ב. ומ"ש כאן מאמר יצאה ב"ק שתי פעמים על שהעתיק משני עקומות כמו שהעירותי הרבה פעמים ומ"ש שנאמר וילכו לאהליהם שמחים הוא ראיה על שני הדברים על הב"ק ועל הברכות וכאשר יתבאר עוד:
והברכה האחרונה. זה צ"ע גדול דאין רמז לא לברכה ראשונה ולא לאחרונה במקרא. ויתכן שעל שכתוב שהם ברכו את המלך כמ"ש ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך. וזה כלל גדול שהמברך מתברך וכמ"ש ואברכה מברכיך שמאחר שהם ברכו את המלך הש"י ברך אותם. וכאלו מפורש על פי מדה י"ז ודורש שמ"ש אל אהליהם שמחים וטובי לב הוא הברכה מהש"י ובמלכים א' ח' כתוב שברכה זו היתה ביום השמיני היינו בכ"ב לחודש ובד"ה ב' ז' כתוב שהברכה היתה ביום כ"ג לחודש ובברכה הא' כתוב וילכו אל אהליהם שמחים משמע מעצמם ולא כתיב שילח ובאחרונה כתוב שילח ששלמה שלחם בברכה ויתכן שלומד כן מענין של יהושע שהברכה הב' היתה גדולה מהברכה הא' אף שאינו כתוב כאן ע"פ מדה ח' בנין אב. ומ"ש שמצאו בטהרה מדכתיב אל אהליהם שמחים ואין אהלו אלא אשתו וכן דרשו על פסוק וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא והיינו בבואו מן הדרך עי' יבמות דף ס"ב הובא ילקוט איוב סוף ה' ומ"ש שילדו זכרים היינו כמ"ש שמחים וטובי לב. שהיו טובי לב מעין השמחה ומ"ש כאן שנאמר וילכו אל אהליהם פסוק של מלכים שהוא הברכה הא' וחסר הברכה הב' הפסוק של ד"ה שילח את העם לאהליהם. ואולי שצריך לגרוס פסוק זה לבד של ד"ה ויהיה פירוש על ברכה אחרונה. וראוי להתבונן שמ"ש שמצאו בטהרה אין הכוונה על שמחה של מילוי תאוה חלילה אלא הכונה שמאחר שנתרצו לה' שענה אותם באש מן השמים וראו כולם כבוד ה' שבא אל הבית ושאר הנסים שבביהמ"ק היו אז כל ישראל דבקים וחשוקים בה' והיו מובטחים שע"י ביהמ"ק יפרו וירבו והיה זה כל חפצם להעמיד בנים עם קדוש לה' בעת שהיו כולם במעמד הקדוש הזה וסמוך לו כל מה דאפשר עד שלא יפנו דעתם אל עסקי עוה"ז:
ותלך מאתו. האשה שברך אותה בברכת השמן ואחר שנתקיימה ברכתו היה לה לשלם החוב שלא יקח הנושה את בניה לעבדים למה באת אליו עוד הפעם. אלא על שנתחדש לה דבר וכמ"ש ויעמוד השמן ולא אמר ויפסוק או ויעצור ע"כ דרש ויעמוד שהיה לו עמידה אחר שנפל שהיה מקח השמן בזול ועתה נתיקר והבינה שנעשה כן על ידי הנביא למענה ובאת לשאול איך תעשה אם תמתין עוד שיתיקר יותר או תמכור מיד ומ"ש אם תמכור וגו' תיבת וגו' ט"ס ובילקוט ליתא:
תחיי בנותר. והיל"ל תתכלכלו בנותר על כן דרש תחיי בתחיית המתים. ומ"ש בנותר כמ"ש והיה כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים וזהו תחיי בנותר כי בעת ת"ה לא תצטרך לחיות במותר השמן אלא הבטחה אחרת היא:
הברכה האחרונה. שברכה בתחית המתים וחיי עולם והברכה הראשונה לא היה כ"א בעניני ממון. וכל דרשות אלו לראיה כמה מרויחים בקבלת פני צדיק. וכן כאן מוכרחים לילך לרשב"י עוד הפעם להתברך מאתו ודרשות אלו אמרו גם לפני רשב"י כששאל אותם למה באו. וכמ"ש שם מפורש בתנחומא ומזה ידע שהם בני אדם של ישוב הדעת. ועי' מ"ש במ"ר פר' י"ג סימן ג' וישובו מלשון לימוד בהרבה ראיות וכן לקמן פר' ע"ד סימן ט"ו וישב יואב חזר ולימד וכן כאן ב"א של ישוב פי' של לימוד התורה:
ומתחה כנגד המצרים. כאן צ"ל המאמר של ריש סימן זה ר' יודן וכו' לאחד שהיה בידו וכו' עד על עבדו. וכן המאמר הסמוך שם עד נפש חיה מקומו כאן. שמעתי בשם הגאון מוה' חיים זצ"ל האב"ד דוואלאזין:
מדת הדין של מעלה. דברים אלו עומדים ברומו של עולם:
וכל חפצים. משמע אפילו חפצי שמים שהם המצות לא ישוו לתורה ורישא דקרא כי טובה חכמה וגו'. וכתוב אחר אומר יקרה היא מפנינים וכל חפציך וגו'. משמע דווקא חפצי עצמו לא ישוו:
חפצים אלו מצות ומע"ט. לפי מ"ש כאן משמע דלא דרשו אלא מהו חפצים ומהו חפציך. ור' אחא בא לפרש שבין חפצי ובין חפציך לא ישוו בתורה. אך לפי מ"ש דרשה זו במ"ק דף ט' נראה דכאן חסר. והגירסא שם כאן במצות שאפשר לעשות על ידי אחרים זהו וכל חפצים וכאן במצות שאי אפשר לעשות ע"י אחרים זהו וכל חפציך. ובילקוט יהושע ג' ובילקוט משלי ג' כמו כאן ובירושלמי פאה פרק א' הגירסא להיפך ע"ש וכן הובא בצד הילקוט מוחלפת השיטה:
כי אם בזאת יתהלל המתהלל. וס"ד כי באלה חפצתי נאם ה' הרי שהם נקראו חפצי ה' והם לא ישוו לתורה:
ארטבן. הביא מעשה זאת לפרש הפסוקים כר' אחא:
בשכבך וכו' בשעת מיתה. והמיתה נקראת שכיבה ותשמור עליך שלא תמסר בידי משחיתים רק ביד מלאכי חסד בצרור החיים. ולעתיד נקרא קינה כמ"ש ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו: