זה נח ששתלו. כמ"ש בסימן הקודם והיה כעץ שתול והתיבה הוא הבית שצוה ה' לבנותו. וזהו בית ה' וכדמיון החצר לפני הבית כך דמיון העולם לפני התיבה. ומה שילד נח תחלה בעולם שהוא בדמיון חצר השתול אח"כ בתיבה בבית ה'. ועל זה נאמר עוד ינובון בשיבה שהוציא תנובתו לעת זקנתו שהיה בן חמש מאות שנה. דשנים ורעננים יהיו שמבניו נבנה העולם כי פרו ורבו מאד. ומ"ש ויולד נח כוונתו וגו' על סוף הענין כנ"ל:
א"ר יודן. בא לפרש מ"ש אשר פריו יתן בעתו כמ"ש בסי' הקודם. וכמ"ש בהדיא במדרש תהלים פסוק זה. אלא שכאן הפסיקו בפסוק שתולים בבית ה' שהוא ג"כ מעין דרשה הנ"ל:
אם רשעים וכו'. ואף שאין ספקא קמי שמיא ויודע בעתיד אם יהיו צדיקים או רשעים. הענין בזה שהקב"ה כביכול אמר כפי ידיעתו באמת על אופן אחד בלא ספק. אך המדרש דורש שאם צפה הקב"ה שיהיו צדיקים אמר כך ואם צפה שיהיו רשעים אמר כך והנה בנין התיבה מאחר שיהיו בניו רבים ירבו העוזרים לבנות אך עיקר הטורח הוא השמירה מהרשעים שמנעום מלבנות ורצו לשבור התיבה וגם גודל הטורח שהיה להם בתיבה כל השנה בסכנת מות. וההצלה מהם לא היה כ"א בדרך נס. ואין להרבות נסים:
למאה שנה ולמאתים. ובמדרש תהלים הגי' כל בני גילו היו מולידים בני חמשים בני שבעים ושמנים ונח בן חמש מאות שנה. וכל זה שלא כמפורש בתורה שאין בכל י' דורות לא ר' ולא ק' ולא פ' ולא נ' וזה פרטם אדם ביום הבראם הוליד קין והבל ולאחר ק"ל שנה הוליד שת שת הוליד בן ק"ה שנה אנוש בן צ' קינן בן ע' מהללאל בן ס"ה ירד בן קס"ב חנוך בן ס"ה מתושלח בן קפ"ז למך בן קפ"ב ויתכן שדעת המדרש שכל מה שמפורש בתורה לא היה אלא אצל אלו המפורשים אבל שאר בני אדם הולידו כל אחד כטבעו והמדרש תפס מספר שוה בלא דקדוק:
יפת שהוא גדול. כמ"ש בראשית יו"ד אחי יפת הגדול. ונח התחיל להוליד כשהיה בן ת"ק שנה. והמבול התחיל בשנת ת"ר שנה לנח נמצא שהבן הראשון היה בן מאה שנה במבול. ואצל שם מפורש שם בן מאת שנה שנתים אחר המבול. נמצא שהיה בן צ"ח שנה וחם קטן מכולם כמפורש על חם. את אשר עשה לו בנו הקטן. וא"כ היה יפת במבול בן מאה שנה. וצ"ע איך אמר המדרש שלא היה יפת בן מאה שנה במבול. שהרי מבואר שהיה בן מאה שנה בדקדוק. ויש לומר שמ"ש ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד נח היינו שנשלמו הת"ק שנה והתחילה התק"א שנה ואז התחיל להיליד [וכ"נ מדברי רש"י בע"ז פ"ק גבי ב' אלפים תורה ע"ש. יפ"ת] ואצל המבול כתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחודש השני בי"ז לחודש הרי שלא נכנס לשנת ת"ר רק חודש וי"ז יום הרי שלא היה ליפת מאה שנה בשלימות ולשון מדרש תהלים שם שאין ב"ד של מעלה עונשין עד ק' שנה. ואם היה לו בן של מאה שנה היה נידון עמהם. אמר רשב"ל ועתיד לחזור בימי מלך המשיח שנאמר והחוטא בן מאה שנה יקולל ע"ש עוד. ועי' לקמן פר' ל"ב סימן ו' מ"ש המ"כ בשם רש"י וצ"ע ליישב:
א"ר חנינא. ס"ל כמ"ש סנהדרין צ"א ב' עולא רמי כתיב בלע המות לנצח. וכתיב כי הנער בן מאה שנה ימות. כאן בצדיקים וכו'. וההוכחה שקודם המבול לא היו נענשים עד ק' שנה כמ"ש לעתיד כי הנער בן מאה שנה ימות. והחוטא בן מאה שנה יקולל. שאנו מוצאים כן בבני נח. כמו שמפורש לעתיד. וזה כלל גדול שכל מה שיהיה לעתיד כבר היה כן בעוה"ז כמ"ש ויק"ר פר' כ"ז סימן ד' ובקהלת רבה פסוק מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה ומאחר שלעתיד כאשר ירבו הימים. ויאריכו השנים יתארך ג"כ העונש של החוטא כך היה בזמנו שהרבו שנים שלא היו נענשים עד מאה שנה:
ראוי לכל העונשים. כמ"ש בסיפא דקרא והחוטא בן מאה שנה יקולל. ומ"ש ימות אינו בדוקא אלא פירושו עונש שבזה יפדה מן המיתה:
כצאן לשאול שתו. וס"ד וירדו שם ישרים לבוקר וצורם לבלות שאול מזבול לו ופסוק זה מדבר לעתיד שהמות ירעה וינהיג אותם לעולם התחיה והעוה"ב ואז וירדו גם ישרים לבוקר אחר המות היינו לעולם הבא שנקרא בוקר. אז יהיה זמן ממשלת צדיקים שימשלו ברשעים וכמ"ש בסוף מלאכי ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגלכם. וכן כאן וירדו בם ישרים לבוקר. הרי שגם לעתיד כתוב מות ירעם. ותירץ שהמות הזה אינו מן החיים שיחיו אז וימותו אח"כ אלא הכוונה על אותן שכבר מתו על ידי מלאך המות. והפסוק מדבר מאותם שהחריבו בית המקדש ומ"ש מות ירעם פי' מלאך המות שאחר המות ידון אותם בשאול והם יכלו השאול. כמ"ש וצורם לבלות שאול ופירושו וצורתם ונשמתם מוכנת לבלות השאול שהם יבלו את השאול שהשאול יכלה והמה לא יכלו שיהיה דינם ומשפטם לעולמי עולמים על שפשטו ידיהם בזבול: