אם יעלה לשמים שיאו. דורש ד"א הן האדם היה כאחד ממנו שהיה דרך קינה. באופן הנ"ל. ומפרש שיאו מלשון התנשאו וגבהו ורומו:
ר"י בר חנינא. עיין לעיל פר' ח' סימן א' א"ר יהושע ב"ר נחמיה וש"נ ומבואר:
כגללו כו' על שגלל. פשוטו שהוא מלשון גללים אלא שא"כ יקשה שהגללים שייכים לענין מיאוס ולא לענין אבידה. ואיך אמר כגללו לנצח יאבד. שעל כן דרשו בויק"ר פר' ט"ז סימן ג' על פסוק זה מה גללים מזוהמים מענין מיאוס על פי מדת ממעל כנ"ל וכאן דורש ג"כ ע"פ מדה זו מלשון ויגל את האבן. גולל אבן. וגללו את האבן שגללו ודחפו והעבירו את האבן וכן כאן כגללו כאשר גלל ודחף. וכאן בפסוק זה אינו מפורש על מי כוון במ"ש אם יעלה לשמים וע"פ מדה י"ז אנו דורשים על אדה"ר שמפורש במקום אחר שהיה עד לשמים. וכמ"ש לעיל ריש פרשה ח' מן הפסוקים ואע"פ שכן דרך התורה ע"פ מדה י"ז. אך כאן מרומז גם במקומו שמדבר באדם כמ"ש בפסוק הקודם הזאת ידעת מני עד מני שים אדם על הארץ כי רננת רשעים מקרוב ושמחת חנף עדי רגע אם יעלה לשמים שיאו ודרשו על פי מדה ל"א מוקדם ומאוחר שבענין מני שים אדם על הארץ אם יעלה לשמים שיאו וכו' כי רננת (וע"פ מדה י"ז אנו דורשים מדה ל"א). וכמ"ש חגיגה דף י"ב על פסוק כי שאל נא לימים ראשונים וגו' למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים וכמ"ש לעיל פרשה א' סימן יו"ד ומזה יש ללמוד כי רננת רשעים מקרוב. בזמן מועט יאבד ק"ו מאדה"ר כנ"ל. ומ"ש כגללו כאן אינו מפורש מה שגלל. ומפורש בתורה שגלל המצוה שעל כן אבד. ומה שקראה מצוה קלה שלא היה שום צורך באכילת העץ ולא טורח ולא חסרון רק כשב ואל תעשה שלא לאכול:
רואיו יאמרו איו. הם המלאכים שקטרגו על בריאתו והביטו על מעשיו אמרו איו הוא האדם היכן הוא מעלתו הגדולה ומ"ש הן הוא האדם פי' היכן הוא. וכן הקב"ה מקונן עליו הן האדם היכן האדם וכמ"ש אַיֶכָּה: