על שדה איש עצל. דורש ד"א על הפסוק הן האדם היה כאחד עיין ילקוט משלי כ"ד:
קרוי איש. תחלה הפסוק משבחו שקורא אותו איש ואדם ואעפי"כ קורא אותו עצל. והיה די שיאמר על שדה עצל ועל כרם חסר לב. ועוד למה כפל איש ואדם. ע"כ דורש על אדה"ר שנקרא איש ואדם. כמ"ש פר"א פרק י"ב עד שהוא לבדו נקרא שמו אדם ואח"כ כשנתנה לו אשה נקרא הוא איש והיא אשה:
ועל כרם אדם חסר לב. בסיפא דקרא מרמז גם חוה שאדם לבדו נקרא אדם וגם חוה לבדה נקראת אדם. ועי' לעיל פר' י"ז סימן ב' שגם שניהם יחד נקראו אדם:
לשבת בית. היינו האשה שכל כבודה בת מלך פנימה. ועיקר הראיה ממ"ש כאן ועל כרם אדם חסר לב. כמ"ש בהדיא ויק"ר ריש פר' י"א חסר לב אמרה לו על אדם וחוה:
כסו פניו חרולים. שקללו בפניו שיכסנו זיעה מגודל היגיעה:
וגדר אבניו. שתחלה היה בג"ע שהיה מקיפו ומגין עליו כגדר כמ"ש לעיל פר' ט"ז סימן ה' להגן עליו. ובחטאו בטל ממנו גדר זה ונהרס ממנו וכמ"ש בישעיה ה' הסר משוכתו עי' רש"י שם:
מקונן עליו. ומ"ש הן האדם היה וכו' אין פירושו שאחר החטא היה אלא פירושו שמקונן עליו שקודם החטא היה כאחד מיוחד שבמלאכים ועתה ירד ממדרגתו לדעת טוב ורע. וכמ"ש לקמן סוף סימן ה' שמ"ש כאחד ממנו ומ"ש לדעת טוב ורע הם שני כתובים מכחישים. והכריע כאן קודם החטא כאן לאחר החטא קודם החטא כאחד ממנו לאחר החטא לדעת טוב ורע שנתחדש בו יצר מתעה ומטהו לחשוב ברע ומתאוה לעשות דבר שלא היה בעת בריאותו. שמצד נשמתו לא היה נוטה רק לטוב אמתי וכמ"ש לעיל פר' י"ט סימן ט' כיון ששלחו אחר שגרשו התחיל לקונן עליו איכה וכן כאן ע"ש איך יליף וכן סוף סימן ו' כיון ששלחו ע"ש:
הוה כחד מנן. הַוָה תרגום של היה ואין פירושו מלשון שבר חלילה שהרי כתוב כאחד ממנו: