תני ר' חייא. ברכות דף ס"א ושם הגירסא רבי אומר:
ויאמר משה אל אהרן וכו'. בגמ' הגירסא עוד בניו הנותרים קחו וגו' והיינו בויקרא יו"ד פסוק י"ב קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח. וזהו לגדולתם ותחילת חינוכם באכילת קדשי קדשים אצל המזבח. וא"כ מ"ש ויאמר ט"ס וצ"ל וידבר. אך צ"ע למה לא תפס פסוק ו' שם. ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר. שגם זה לגדולתם שהם אינם רשאים לבכות. ואם נאמר שאינו לגדולתן. א"כ גם מפסוק השני אין ראיה כלל שהוא בעבור גדולה. ויתכן שהפסוק הזה שמביא מורכב משני פסוקים וכוונתו על שניהם. והתחיל בפסוק ו' ויאמר משה. ואח"כ חתם בפסוק י"ב ולשניהם כוון בגמרא וגם כאן:
מלמד שבתחלה. צ"ע שבתחלה מביא מכאן ראיה למקומות אחרים. והיינו עפ"י מדת בנין אב. וחותם מלמד שבתחילה נתקלל נחש. ועוד למה הוצרך לומר מלמד על דבר שכתוב מפורש בתורה. ויתכן שבלתי דרשת ר' חייא היינו אומרים שמאחר שמתחלה דיבר עם האדם ובירר לו חטאו. וכן עם האשה ובירר לה חטאה. מן הסתם מיד פסק את דינם כי למה יפסיק בין בירור החטא להדין. והיינו דורשים עפ"י מדה ל"א מוקדם ומאוחר בענין שהרי לא נתיחד בהפסוק זה שום קולא בדינם א"כ תחלה נתקלל אדם ואח"כ חוה. ואח"כ הנחש אך מדברי ר"ח למדנו שהיה בסדר אחר כי כן הדין מחמת שבקללה מתחילין מן הקטן וזהו שאמר מלמד שבתחלה נתקלל נחש ומה שהתחיל לדבר עם האדם. ואח"כ עם האשה הוא בעבור גדולתם. על דרך שאמרו נכנס תחלה לדין. אך בפסק דין הוא מאוחר שהוא דבר קלקלה. וע"כ לא יתכן לדרוש כאן עפ"י מדה ל"א כ"א מאי דמוקדם מוקדם ומאי שמאוחר מאוחר:
הכל משמשין. בכורות ח':
מפני שהשכינה דברה. ודרך המדברים לדבר פנים בפנים. ועל כן נחשבים שיפנו תמיד פנום כנגד פנים:
ולאדם אמר. אצל האדם כתוב שדיבר עמו בפסוקים הקודמים והמאוחרים. אלא אגב שהביא על הנחש ממקום זה הביא ג"כ על האדם ממקום זה. ומ"ש ויאמר ה' לדג בהכרח שהכוונה שאמר לו בעת הבריאה וכמ"ש מפורש לפיל פר' ה' סימן ה' צויתי על הדג שיקיא את יונה וע"כ ניתן טבע חשיבות הפנים אצל כל הדגים. ומ"ש פא"פ אצל הדגים עיין מ"ש לעיל פרשה ג' סימן ד' ותבין כאן: