נתעסק בדרך ארץ. כמ"ש לעיל סוף פר' י"ח עמש"ש בשם הפר"א שהתעוררות הנחש היה על ידי מה שראה שנתעסקו בדרך ארץ. ומאחר שקשה עלינו היכן היה האדם. ואנו יודעים שאז נתעסק בד"א שמביא לידי שינה. מן הסתם שהיה כן אצל אדם. ובפרט שהיה אז עת הנסיון שכל הנהגת העולם היה תלוי בו וניתן רשות לשטן ולנחש כמפורש בפר"א פרק י"ג באריכות עשה כל טצדקי שיהיה האדם ישן בעת שצריך לדבר עם האשה להסיתה. על שהאשה נוחה להתפתות אחר הדמיון הכוזב:
והחזירו בכל העולם. ברכות דף ל"א בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. וכי מאחר שלא עבר איך ישב אלא כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון נתישבה וכל שלא גזר עליה אדה"ר לא נתישבה לשון הגמ' שם. ודורש מדה כ' מאחר שלא יתכן לומר ישב כפשוטו ע"כ שאינו מדבר מאיש ואדם סתם אלא מאדם הראשון ומ"ש ישב פירושו גזר להיות ישוב. ולכך קורא אותו כאן איש כי איש הוא שם משותף לשם אשה כמ"ש בפר"א פרק י"ב בהדיא כשניתן לו האשה אז נקרא הוא איש והיא אשה והיינו בעת שנזדווגה לו חוה. ואז נקרא איש ואדם ואז עבר בכל הארצות. והנה לא שאל המדרש על פסוק הקודם ויאמר אל האשה היכן היה האדם באותה שעה כי השאלה יתכן שישאל לתלמיד במקום הרב ולקטן במקום הגדול וכמו שהיה הענין אצל בנות צלפחד במ"ר פר' כ"א סימן י"ב תחלה שאלו אצל שרי עשרות וכו' עד למשה. אך להשיב כולם נתנו כבוד למשה ע"ש בהדיא. וכן היה הענין אצל אהרן ובניו שמשה קצף כנגד אלעזר ואיתמר. ואהרן השיב כמ"ש ויק"ר פר' י"ג סוף סימן א'. וכן כאן איך השיבה האשה בפני אדם אלא שלא היה שם. וזה לשון הפר"א פרק י"ג. דן דין נחש בינו לבין עצמו ואמר אם אני אומר לאדם יודע אני שאינו שומע לי שהאיש קשה לעולם להוציאו מדעתו אלא הריני אומר לאשה שדעתה קלה עליה שאני יודע שהיא נשמעת לי שהנשים נשמעות לכל הבריות שנאמר פתיות ובל ידעה מה:
אל תוסף על דבריו. עי' כל זה באבות דר"נ פרק א' באריכות. וכן בפר"א שם באריכות:
הגדר יותר מן העיקר. ובילקוט כאן הגירסא ועמדה והעידה שקר ולא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכיזבה דחפה עליו וכו'. והענין שהנחש ידע איך היה הצווי כי הצווי היה על כל הברואים. שאדם אמר להם אלא ששאל אותה כדי לכנס בדברים עמה. כמ"ש רש"י בחומש. וידע שלא צווה אלא על האכילה לבד כמפורש בשאלתו אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. והמשל שעושים הגדר לשמור הנטיעות ואם עושה כפי גובה הנטיעות ישמור הגדר את הנטיעות אך אם יעשה הגדר גבוה הרבה מן הנטיעות יהיה זה סיבה להכביד הגדר ויפול על הנטיעות ויקצצם וכן בנמשל כנ"ל:
נטלה ודחפה עליו. בפר"א שם איתא שהנחש עצמו נגע והראה לה שלא מת בנגיעה שהרי גם הוא נצטוה כנ"ל:
הא לא מיתת וכו'. דורש כן ממ"ש לא מות תמותון. שב' תיבות אלו מיותרות. שהרי האשה אמרה לו ולא תגעו בו פן תמותון והיה די שיאמר לה לא כי יודע וכו'. (ועוד גם יקשה מאד שהרי מה שיבא המקור מחובר להעתיד הוא לחזק הענין כמו שמור תשמרון עזב תעזב וכדומה ולא שייך זה אצל אמירה לשלילה לא מות תמותון). ועוד שמאחר שאמרה ולא תגעו בו וכו' היה לו להנחש להשיבה גם מהנגיעה כי יודע אלהים כי ביום תגעו בו ותאכלו ממנו וגו'. ע"כ דרשו שעל הנגיעה כבר ניסה הנחש שלא מתה ואמר לה לא מות כאלו כתיב לא מות ולא תמותון על פי מדה כ"ב לא מות על הנגיעה לא תמותון על האכילה. וזה עפ"י מדה ט'. הרי שדורש מדה יו"ד שתי מיתות. ומדה כ"ב ומדה ט' וכנ"ל וע"פ היקש וזהו שאמר המדרש כמה דלא מיתת במקרבי' כן לא מיתת במכליה: