לקח אחת מצלעותיו. עיין לעיל ריש פר' ח':
עילא חדא. וכן תרגם אונקלוס ולא סבירא ליה שתי פרצופים בראו ועיין ברכות דף ס"א ובילקוט כאן פסוק וייצר כל ענין זה באריכות. ושם איתא רב ושמואל חד אמר פרצוף וחד אמר כו' ועל כרחנו לומר דמ"ש פרצוף היינו כמ"ד אחת מסטרוהי ואידך מ"ד ס"ל חדא מעלעוהי שלא להרבות במחלוקת. ועוד בעל כרחנו לומר ג"כ שמ"ש בגמרא שמואל היינו מה שאמר כאן שמואל. אלא שהגמרא מספקא. והמדרש פשיטא ליה דעת שמואל וע"כ שהוא דעת אחת ומ"ש עלעא חדא לפרש מ"ש אחת מצלעותיו עפ"י מדה ט' כאלו כתיב צלע אחת מבין שני צלעותיו לא הראשונה והאחרונה:
תחתיה אכ"כ אלא תחתנה א"ר חנינא וכו'. לפי גירסא זו צ"ע שהרי דרשת ר' חנינא הוא מהסמך לבד שהוא ר"ת סטן וכמו שהקשה ממ"ש הסובב. וא"כ למה הקדים מאמר תחתנה. ע"כ נראה לי ברור שמקום מאמר זה אחר מאמר ר' חנינא בריה דרב אידא. קודם מאמר ר' חנינא בר' יצחק שדורש תחתנה תחתה נוי ע"כ הקדים תחתי' לא נאמר אלא תחתנה שעשה לו נוי לתחתיתו:
נברא שטן. שהיה די שיאמר ויתן בשר או והעלה בשר או וימלא בשר ע"כ דורש מדה ט"ז מיוחד במקומו שכאן הוצרך לכתוב ויסגור משום הסמך:
בנהרות הכתוב מדבר. ובנהרות אין שייך שטן ואין לדרוש אלא במקום ששייך גם יש לומר בנהרות הכתוב מדבר ובנהרות שייך ענין זה שהוא סובב את המדינה הסובב את כל ארץ החוילה הסובב את כל ארץ כוש וצריך לגופו. אך מ"ש כאן ויסגור על כרחך לדרשה:
נוי לתחתיתו. והול"ל תחתיה למה אמר תחתנה כדלעיל בסמוך ששייך כאן. ודורש נוטריקון תחת נוי לכלל אדם שעשה לו נוי לתחתיתו:
ואפיפורין. כמו דפוס שעל המנעל כמו אפפירות שנזכר במשנה כלאים פרק ו' משנה ג' המדלה את הגפן על מקצת אפיפורות. ופי' הר"ש הם העצים המתוקנים לגפנים שישכב עליו:
קבורה תכריכין. וזהו נוי לתחתיתו כשיורד לקבר בתחתי' הארץ זהו נוי שסוגרין הבשר בקבר שלא כבהמה וכן התכריכין נוי וכבוד לאדם להבדילו מן הבהמה וכמ"ש כל זה בקהלת רבה פסוק כי מקרה וכו'. ומותר האדם מן הבהמה אין אף שיש לו מותר זה אבל הוא אין והבל: