חמשה שמות. ד"ר פר' ב' סימן ט' בקיצור ובא לדרוש מ"ש כאן ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. הרי כאן ג' שמות. נשמה נפש חיה. ולזה דרש שהנשמה נקראת בכל ג' אלו ועוד ב' שמות יחידה ורוח. ודורש מ"ש לנפש חיה על הנשמה כמ"ש לעיל פר' ח' בסימן א' תוצא הארץ נפש חיה. זה רוחו של אדה"ר:
רוח נשמה. עיין בסוף הפרשה:
מי יודע רוח. וס"ד ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ:
זו היא האופי'. עיין שמ"ר פר' מ' סימן ג' מש"ש באריכות:
שכל האברים מתים. שאין להם כח החיים מעצמם. רק עיקר החיות בא להם מצד הנשמה ע"כ נקראת חיה שעל ידה כל האברים חיים:
יחידה. עיין לקמן פר' נ"ו סוף סימן ז' במ"ר פר' י"ז סימן ב'. את יחידך. מיד כלב יחידתי:
שכל האברים משנים שנים. ואף הלב והמוח והאף שנים שנים. בלב שני חללים. באף שני נקבים. במוח ב' חללים:
הה"ד אם ישים. על שאמר שהרוח היא העולה למעלה תמיד. אמר הה"ד אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף. יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב. ופשוטו שאם ישים אלהים לבו לשפוט אותו כמעשיו יאסוף אלהים אליו רוחו ונשמתו. ואז יגוע כל בשר יחד. ואדם על עפר ישוב. אלא שא"כ יקשה שמשמע שאם ישים אליו לבו אז יאסף אליו רוחו. הרי כתוב שהרוח תמיד בידו. אשר בידו נפש כל חי. ורוח כל בשר איש. וגם כתוב בידך אפקיד רוחי פדית אותי. ובלילה אדם מפקיד רוחו ביד הקב"ה ואין זה תלוי בין אם ישים אליו לבו בין לא ישים. והרי זה ב' כתובים מכחישים. ועוד קשה שאליו הא' קאי. על האדם. ואליו הב' אליו יאסוף קאי על הש"י. על כן דרש ר' יהושע. אם ישים האלהים לבו על האדם הזה פי' שנזכר בפסוקים הקודמים עפ"י מדה כ"ב. כי פועל אדם ישלם לו. אף אמנם אל לא ירשיע היינו לאדם הנ"ל. כי איך ירשיע מי פקד עליו ארצה וכו'. אם ישים היינו האל הנ"ל אליו אל האדם הנ"ל לדקדק במעשיו להענישו. רוחו כבר הוא בידו היינו בעת השינה. כמ"ש בידך אפקיד רוחי. וכמ"ש אשר בידו נפש כל חי. ורוח כל בשר איש. וזהו שאמר כבר היה בידו. ומ"ש שנאמר ונשמתו אליו יאסוף ואין מזה ראיה שרוחו כבר בידו. ובילקוט לא גריס תיבת שנאמר. והוא בילקוט קהלת פסוק מי יודע רוח וכו'. ע"כ בהכרח שכאן חסר פסוק זה. אשר בידו נפש כל חי. ורוח כל בשר איש. או פסוק בידך אפקיד רוחי לראיה על מ"ש רוחי כבר הוא בידו. ע"פ מדה י"ז. ונשמתו אליו יאסוף בגופו. ודרש כן כי כמו אליו הא' אם ישים אליו לבו. היינו לאדם. כך אליו השני יגיד עליו רעו. שהוא על האדם. והיינו על כרחנו בעת השינה. בעת שרוחו כבר בידו. אז נשמתו יאסוף אליו בגופו של אדם. שלא יתפשט בגופו כמו בעת היקיצה. אלא יסתתר בגופו שלא יעשה פעולתו. אז יגוע כל אדם. וכוונתו שמ"ש יגוע כל בשר יחד. ואדם על עפר ישוב. שעפ"י מדה י"ט דבר שנאמר בזה וה"ה לחבירו כאלו כתוב יגוע כל בשר ואדם יחד. וכל בשר ואדם על עפר ישוב. ולזה אמר יגוע כל אדם יחד. אלא שאינו עושה כן שאינו שם לבו אליו. ואינו מאסף נשמתו בגופו. אלא שהנשמה מחממת הגוף בעת השינה. כמו בעת היקיצה. וכל זה עפ"י מדה ט' מדרך קצרה. שהרי אמר שאם היה שם לבו היה כן. ומאחר שאנו רואים שאינו כן הרי שאינו שם אליו לבו ואינו מאסף נשמתו בגופו אלא מתפשטת בגופו כמו ביום. וזה בכח הכתוב כמו שהוא מפורש. והוא עצמה של מדה ט'. ורבנן סברי ג"כ כר' יהושע. אלא דסברי שמ"ש יאסוף לא יתכן לפרש בגופו. שהרי תמיד היא בגופו. ואסיפה שייך מן החוץ כמ"ש ואספתו אל תוך ביתך. ואין איש מאסף אותי הביתה. כבוד ה' יאספך. הרי שמ"ש ונשמתו אליו יאסף לא קאי על האדם אלא על הקב"ה. וזהו שאמר למעלה שאר הדרשה כנ"ל:
הה"ד נר ה' נשמת אדם. וס"ד חופש כל חדרי בטן. פירושו לר' יהושע שאינה מסתתרת בגוף אלא מתפשטת בכל הגוף. וזהו חופש כל חדרי בטן. והיינו על כרחך בעת השינה וכנ"ל. ולרבנן שאינה עולה למעלה. אלא מתפשטת בגוף:
שואבת לו חיים מלמעלה. כמ"ש פר"א פרק י"ב ברא שינה ואדם שוכב וישן. והוא מזונו ורפואתו וחיים לו כו':
ועל כל נשימה. ד"ר פר' ב' סימן ל"ז בשם ר' מאיר: