ממקום כפרתו. בתד"א זוטא פרק ב' איתא בהיפך שהמזבח נעשה מאותו עפר שנברא ממנו אדם הראשון בג"ש זו עצמה. ועיין ברד"ל ובירושלמי נזיר פרק ז' הלכה ב' איתא מלא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדה"ר. אמר הלוואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הה"ד וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. וכתיב מזבח אדמה תעשה לי. מה אדמה שנאמר להלן מזבח. אף אדמה שנאמר כאן מזבח עכ"ל. ובפר"א פרק י"א איתא שצבר עפרו מד' כנפות הארץ וגבלו בטבור הארץ במקום טהור היינו מקום ביהמ"ק. ועיין סנהדרין ל"ח ראשו מא"י גופו מבבל וכו':
שהעמידו גולם. שלא היה גידול גוף האדם עם הנשמה כמו עתה. אלא שתחלה עשאו גולם עד הרקיע כמ"ש לעיל פר' ח' סימן א'. ואחר כך זרק בו נשמה. וזהו ויפח באפיו שכבר קודם שנפח בו נשמה. היה לו אפים. וכן הוא בפר"א פרק י"א:
בעוה"ז בנפיחה. שהנפיחה ברוח אין לו קיום. אבל הנתינה הוא דבר ממש ושל קיום: