ר"י ור' נחמיה. והובא כאן לפי דברי ר"נ. וסובר ר"י שמ"ש ויכולו השמים והארץ וכל צבאם אין פירושו שכלו כולם בזמן אחד שהרי שמים וארץ נבראו ביום ראשון. ואז כלו. וכן רקיע בשני וכלו. וכן כניסת המים ודשאים וג"ע כלו בשלישי וכן כולם ופליג על מ"ש לעיל סוף פר' יו"ד. אלא שביום ו' כלה בריאה אחרונה. וא"כ כלה אז ונגמר הכל. ור' נחמיה סובר שנבראו ביום א' כל הנבראים. ודורש פסוק זה אלה תולדות השמים והארץ שזה כולל כל הנבראים והיו בהבראם בשעה שנבראו שמים וארץ. אז הוציאו תולדותיהם יחד:
אמר ליה והא כתיב ויהי. הרי שנברא כל בריאה ביומו. והשיב שהוצאתם מן הכח אל הפועל היה כל אחד ביומו. שבו ביום שנבראו שמים וארץ בו ביום הוציאו תולדותיהם. בדרך צמיחה. והדמיון כאילן של תאנה שהוא צומח כל פירותיו יחד. אך גמר הפרי נעשה מעט מעט. וכמ"ש במס' פאה פ"א מ"ד ועיין לקמן ריש פר' מ"ו:
ותוצא הארץ. בצווי כתיב תדשא הארץ. ובמעשה כתיב ותוצא הארץ. ודורש שזהו כוונת תדשא לא דבר חדש אלא בדרך הוצאה לבד דבר שכבר היה בידה והראיה ממ"ש בהבראם כפשוטו כנ"ל. ור"י סובר בהבראם בה' בראם כדלעיל סימן ב':